ארצות הברית - שבוע ראשון עם ההורים

חזרנו ארצה בחצות אתמול. עייפים, מרוצים מאד, וגם מאד מאד מקוררים. 

לא יודעת אם זה בגלל שהורי היו מצוננים ונדבקנו מהם, או שפשוט היה קר ממש רוב הזמן - או שילוב של השניים. 

את הפוסט הזה ניסיתי לכתוב בטלפון בעזרת האפליקציה של בלוגגר.....

זה היה קשה ולא הצלחתי להעלות תמונות (מעלה אותן עכשיו בדיעבד) - אחר כך ראיתי איך עושים את זה (משתפים את התמונה ל"בלוגגר" מהגלריה, אבל אז קשה לשלוט על העריכה) אבל פשוט הרמתי ידיים ודחיתי את העדכונים לעכשיו. בבית. במחשב הנייד, אותו לא לקחנו איתנו הפעם כי נסענו להורי, ולהם יש מחשב בבית.....אבל לא ממש יצא לי. 

אז הנה הפוסט שהתחלתי לכתוב בטלפון: 

אנחנו בשדה התעופה של סן חוזה, קליפורניה, ממתינים לטיסה ללאס ווגאס.
זו הפעם הראשונה שאני מנסה לכתוב פוסט בטלפון עם האפליקציה של בלוגגר. נראה איך יילך, זה מרגיש מוזר.
כבר ראיתי שכאשר נכנסתי לתקן שגיאת כתיב בפוסט הקודם ושמרתי, במקום לעדכן בלבד הוא פרסם את הפוסט שוב. אוקיי. למדתי משהו.

בנוסף אני לא מוצאת כאן באפליקציה אופציה להעלות תמונות, אלא רק לקשר לאתרים.

בטיול הזה אנחנו לבד רק T ואני. הורי החליטו לבטל את הצטרפותם לטיול בווגאס והגרנד קניון בגלל השיעול של אבא שלי.

מצד שני הוא מסרב ללכת להיבדק.
אמנם לפני חודשיים הוא עבר צילום ריאות והכל מצוין ולפני שבועיים גם בדיקות תקופתיות מקיפות, ופרט לסודיום גבולי (נמוך) בדם הכל פיקס אצלו. ובכל זאת השיעול מפריע לו מאד (הוא טוען שזה מתרכך ומשתפר כל הזמן והתדירות יורדת) וזה מפחיד אותו והם החליטו לבטל.

זה מבאס כי באנו רק לשבועיים ורק כדי להיות איתם ועכשיו חמישה ימים לא נהיה.

מצד שני להיות איתם זה קצת מעיק. אנחנו כבר רגילים לזה אמנם, וגם עשינו זה לזו CLEARWAY במטוס בדרך לשם, להתכונן לשהייה המשותפת איתם,  ושום דבר כבר לא מקפיץ אותנו  - אבל הורי כל הזמן לחוצים...מכלום ומהכול. 

וכל הזמן עצבניים. מכלום. ומהכול. וכל דבר קטן מקפיץ אותם והם מקפיצים זה את זה. ומצד אחד זה מוזר כי הם סופר אוהבים זה את זו וסופר מחוברים ולא יכולים זו בלי זה....זו כנראה הדינמיקה שלהם. להילחץ ולהלחיץ.

מאז שהגענו ירד גשם כמעט כל יום וקר. 

ביום הראשון עוד התעקשנו לצאת קצת וביקרנו במרכז apple החדש ומשם נסענו לאוניברסיטת סטנפורד במיוחד כדי לראות את הפסלים של אוגוסט רודן ( זה אבא שלי מדגמן ליד כל פסל)

הקרסול עדיין הציק לי ולא יכולתי לעמוד/ ללכת ברצף הרבה זמן. זה מאד משתפר, אגב, ממש כל יום.

הבית של הורי ישן והם לא טורחים לחדש בו כלום. הסיסמא שלהם היא, שמתקנים משהו רק אם אין ברירה וגם אז מנסים להסתדר בלי לתקן. 

אז בהזדמנות הראשונה שלקחנו להם את הרכב כדי להסתובב קצת בזמן שהם ישנו צהריים, השלמנו להם קצת חוסרים: קרש חיתוך וסכינים משובחים למטבח, מכונת אספרסו....

הם מאד שמחו אבל גם מייד התחילו לריב על רכישת הקפסולות. אבא שלי רוצה כמה שיותר זול ואמא שלי לחוצה שיהיה מלאי "מספיק" ....אז בהזדמנות הבאה שיצאנו בלעדיהם קנינו להם כמה שרוולים של קפסולות. וזה לא שחסר להם כסף. הם פשוט רגילים לחיות מאד מאד בצמצום, עד לסגפנות לפעמים. 

ביום ששי סוף סוף הפציעה השמש והחלטנו לנסוע ארבעתנו יחד לסן פרנסיסקו.
היה יום מקסים. הנסיעה לשם בפקקים היתה סיוט אבל העיר היפהפיה הזאת שווה את הטירחה.

טיילנו על קו המים באזור ה fisherman's wharf שעבר שדרוג (תיירותי) רציני מאז שביקרתי שם בפעם האחרונה.

שתינו שוקו מעולה ב ghirardelli והתהלכנו לאורך הרציפים השונים, השחפים ומופעי הרחוב.

משם נסענו לפארק ה golden gate המרהיב. 

גם בגלל הקרסול שלי שכבר התחיל להתעייף, וגם משום שאבא לא ממש הרגיש טוב וממילא ההורים היו זקוקים כבר לשנ"צ, הספקנו לראות פינה קטנטונת בלבד של הפארק..............

אהבתי במיוחד את הצבים שעלו להתחרדן להם בשמש שהפציעה ליום אחד..........

בשאר הימים היה קר וירד גשם כך שנשארנו איתם בבית ודיברנו ודיברנו, והלכנו איתם לסופר. נו, טוב, אפשר לקרוא לזה סופר - מי שמכיר את רשת חנויות קוסטקו costco יודע שאי אפשר באמת לקרוא לזה סופר......אפילו לא היפר. יש שם אוכל אבל בכמויות, ויש שם כלי בית, וגן, ובגדים בית מרקחת ו.....הכל. בשפע. וטרי. ואסתטי. חווית קניות של ממש. 

ראינו איתם סרטים, וכשמזג האוויר השתפר קצת (וגם הרגל שלי) יצאנו איתם להליכות. 

להורי (בני 84, 86) יש חדר כושר שלם בחניה שלהם, וחוץ מזה הם גם יוצאים להליכות שלוש פעמים ביום (אמא שלי רצה) ואבא שלי גם שוחה (בקיץ, כשהבריכה של השכונה שלהם מחוממת). בלי עין הרע, באמת מאחלת לכל בני גילם (וגם לבני גילנו) להיות במצבם הבריאותי. 

היינו איתם חמישה ימים לפני שיצאנו ללאס ווגאס, והיה ממש טוב - וגם הם נהנו בחברתנו. עוד חזרנו אליהם לשלושה ימים לפני שטסנו ארצה..... אבל את זה אשאיר לפוסטים הבאים.