התחלתי להרגיש את זה עוד בשבת כאשר התאמנתי בחדר כושר, ואפילו חששתי שאני שוב מפתחת איזה וירוסון, כי בשבת זה גם היה מלווה בכאב ראש....
פשוט עוברים עלי כמה ימים של תחושת כבדות בגוף.
כל מה שאני עושה - בין אם זו ההליכה היומית או סתם מטלות בבית - מלוות בתחושת כבדות.
אני גם עייפה יותר, קשה לי להחליט לקום מהמיטה למרות שכבר התעוררתי (ובדרך כלל מרגע שאני מתעוררת אני פשוט מזנקת, לא אוהבת להישאר במיטה).
גלי החום שעדיין לא פסקו (למרות שהתחלתי כבר לקחת שוב את ההורמונים) גם לא מסייעים להרגשה הכללית.
היום התחלתי את היום יחסית בטוב, אבל אתמול זה היה נורא.
בין היתר נסעתי לפתח תקווה כדי להחליף את מתנתה של גיסתי היקרה.
כמו שחשדתי, החנות היא חנות של מעצבים, מה שאומר - בין היתר - שאין שום משמעות למידה שעל הבגד. פשוט צריך למדוד.
כבר התרגלתי שברשתות שונות יש משמעות שונה למידות (כי XL ברשת אחת מרגיש כמו M של רשת שניה) אבל בחנויות של מעצבים זה בכלל לא קשור.
אחרי שבחנתי את האביזרים והקישוטים, התיקים והתכשיטים שבחנות והבנתי שאין שם שום דבר לטעמי, ניסיתי בכל זאת למצוא לי בגד במקום העליונית שגיסתי האהובה קנתה לי.
לאט לאט הרגשתי את חום הגוף עולה והעור מתחיל לעקצץ - תחושות שהפרשנות הרגשית שלהן היא תסכול גדול מכל המצב הזה בו אני מוצאת את עצמי.
דווקא התאים לי שתהיה לי עליונית חדשה או ז'קט, אבל גם מידות "גדולות" לכאורה היו צרות, לעיתים אפילו בזרוע.
כשנכנסתי לחנות ראיתי עובדת אחת, והיא היתה עסוקה עם לקוחה ולא העיפה אלי אפילו מבט שאומר "ראיתי אותך, כשאתפנה אגש אלייך".
אחרי כמה דקות נגשתי אליה ורק אמרתי שאני רוצה להחליף מתנה שקיבלתי. הייתי צריכה לומר זאת כמה פעמים כי היא פשוט התעלמה ממני. לכשסוף סוף השגתי את תשומת לבה לרגע, היא ניגשה, הוציאה את פתק ההחלפה מהשקית שהבאתי, הראתה לי בכמה נקנתה העליונית על ידי גיסתי, כדי ש"אדע כמה אני יכולה להוציא" ושוב עזבה אותי לנפשי.
כאמור הסתובבתי בחנות עם תסכול הולך וגובר, ובאיזשהו שלב ראיתי עוד מוכרת, והבנתי שהיא בעלת הבית. היא הסתובבה בין הלקוחות שהיו בחנות, בדקה מה קורה איתן, הציעה להן דברים, פתחה מגירות ואמרה לעובדת "את יודעת שיש כאן עוד מכנסיים אם יש צורך במידות" ואז הגיעה אלי.
בשלב הזה כבר הייתי ממש חסרת סבלנות, אמרתי שאינני מוצאת שום דבר שהוא לטעמי או שעולה עלי, ושאלתי אם אפשר לקבל כסף במקום זיכוי כי אני גרה רחוק ואין לי סיבה להגיע דווקא לשם.
היא אמרה שלא ניתן (אגב, נדמה לי שיש חוק שאומר שכן אפשר....אבל לא התווכחתי), אבל שבטוח היא תוכל למצוא לי משהו.
היא היתה מאד נחמדה ולאט לאט פוגגה את התסכול שלי, מסבירה שאכן אין משמעות למידות, ולעיתים תהיה מידה 2 גדולה יותר ממידה 3, ואפילו נתנה לי למדוד מכנסיים במידה 4 שלא הצלחתי אפילו להכניס לתוכן את הרגל שלי. בשלב הזה כבר צחקנו. היא סיפרה שהמעצבת שעיצבה את המכנסיים האלה היא עצמה במידה 50. לא ברור איך נתנה מידה 4 למכנסיים צרות כל כך.
כשהיא שאלה אותי מי קנתה לי את המתנה, היא התחילה להלל ולשבח את גיסתי, שהיא לקוחה קבועה אצלה, ואני כמובן הצטרפתי לתשבחות.
בסופו של דבר היא מצאה לי זוג מכנסיים שממש התאים ומצא חן בעיני, אבל כשהגענו לקופה לבצע את ההחלפה, התברר שעדיין נותר לי זיכוי של כמאה ש"ח - גיסתי באמת השקיעה במתנה שלי!
בעלת החנות לא ויתרה ופשפשה במגירות ובמחסן ומצאה לי עוד זוג מכנסיים וגם עוד מכנסי טייץ להתעמלות, כך שיצא שבסוף עוד הוספתי כסף - והעיקר שיצאתי רגועה ומרוצה.
בהליכה אחר הצהריים הרגשתי שבקושי יש לי כוח. לא יודעת מה קורה לי בגוף, אולי בכל זאת זה היה וירוסון.
בערב הייתי אמורה לצאת עם שתי חברות אהובות מתקופת השירות הצבאי לנו (אנחנו נפגשות כל כמה חודשים, הפעם זה היה אמור להיות לכבוד יום הולדתי) אבל זה נדחה עקב מצבה הבריאותי של אחת מאמהותיהן.
שתי אמהותיהן במצב לא טוב, ואבותיהן נפטרו זה מכבר, ואני מוצאת את עצמי חושבת על כמה מזל יש לי שיש לי עדיין הורים בחיים וכרגע (טפו טפו) הם בריאים, והם ביחד - שזה בכלל מצב אוטופי בגיל הזה - ולמרות שזו דרך הטבע כמה קשה כאשר הורה מאבד את בריאותו ובסופו של דבר את חייו - וזה מתכתב לי עם האובדן של 'כמו מניפה' היקרה ועוד אנשים בסביבתי.....
ומרגישה שמחה על שאני נוסעת בקרוב להיות קצת עם הורי, לשמח אותם, לתת להם תשומת לב.
היום כאמור התעוררתי קלילה יותר, נראה איך יתפתח היום הזה.
פשוט עוברים עלי כמה ימים של תחושת כבדות בגוף.
כל מה שאני עושה - בין אם זו ההליכה היומית או סתם מטלות בבית - מלוות בתחושת כבדות.
אני גם עייפה יותר, קשה לי להחליט לקום מהמיטה למרות שכבר התעוררתי (ובדרך כלל מרגע שאני מתעוררת אני פשוט מזנקת, לא אוהבת להישאר במיטה).
גלי החום שעדיין לא פסקו (למרות שהתחלתי כבר לקחת שוב את ההורמונים) גם לא מסייעים להרגשה הכללית.
היום התחלתי את היום יחסית בטוב, אבל אתמול זה היה נורא.
בין היתר נסעתי לפתח תקווה כדי להחליף את מתנתה של גיסתי היקרה.
כמו שחשדתי, החנות היא חנות של מעצבים, מה שאומר - בין היתר - שאין שום משמעות למידה שעל הבגד. פשוט צריך למדוד.
כבר התרגלתי שברשתות שונות יש משמעות שונה למידות (כי XL ברשת אחת מרגיש כמו M של רשת שניה) אבל בחנויות של מעצבים זה בכלל לא קשור.
אחרי שבחנתי את האביזרים והקישוטים, התיקים והתכשיטים שבחנות והבנתי שאין שם שום דבר לטעמי, ניסיתי בכל זאת למצוא לי בגד במקום העליונית שגיסתי האהובה קנתה לי.
לאט לאט הרגשתי את חום הגוף עולה והעור מתחיל לעקצץ - תחושות שהפרשנות הרגשית שלהן היא תסכול גדול מכל המצב הזה בו אני מוצאת את עצמי.
דווקא התאים לי שתהיה לי עליונית חדשה או ז'קט, אבל גם מידות "גדולות" לכאורה היו צרות, לעיתים אפילו בזרוע.
כשנכנסתי לחנות ראיתי עובדת אחת, והיא היתה עסוקה עם לקוחה ולא העיפה אלי אפילו מבט שאומר "ראיתי אותך, כשאתפנה אגש אלייך".
אחרי כמה דקות נגשתי אליה ורק אמרתי שאני רוצה להחליף מתנה שקיבלתי. הייתי צריכה לומר זאת כמה פעמים כי היא פשוט התעלמה ממני. לכשסוף סוף השגתי את תשומת לבה לרגע, היא ניגשה, הוציאה את פתק ההחלפה מהשקית שהבאתי, הראתה לי בכמה נקנתה העליונית על ידי גיסתי, כדי ש"אדע כמה אני יכולה להוציא" ושוב עזבה אותי לנפשי.
כאמור הסתובבתי בחנות עם תסכול הולך וגובר, ובאיזשהו שלב ראיתי עוד מוכרת, והבנתי שהיא בעלת הבית. היא הסתובבה בין הלקוחות שהיו בחנות, בדקה מה קורה איתן, הציעה להן דברים, פתחה מגירות ואמרה לעובדת "את יודעת שיש כאן עוד מכנסיים אם יש צורך במידות" ואז הגיעה אלי.
בשלב הזה כבר הייתי ממש חסרת סבלנות, אמרתי שאינני מוצאת שום דבר שהוא לטעמי או שעולה עלי, ושאלתי אם אפשר לקבל כסף במקום זיכוי כי אני גרה רחוק ואין לי סיבה להגיע דווקא לשם.
היא אמרה שלא ניתן (אגב, נדמה לי שיש חוק שאומר שכן אפשר....אבל לא התווכחתי), אבל שבטוח היא תוכל למצוא לי משהו.
היא היתה מאד נחמדה ולאט לאט פוגגה את התסכול שלי, מסבירה שאכן אין משמעות למידות, ולעיתים תהיה מידה 2 גדולה יותר ממידה 3, ואפילו נתנה לי למדוד מכנסיים במידה 4 שלא הצלחתי אפילו להכניס לתוכן את הרגל שלי. בשלב הזה כבר צחקנו. היא סיפרה שהמעצבת שעיצבה את המכנסיים האלה היא עצמה במידה 50. לא ברור איך נתנה מידה 4 למכנסיים צרות כל כך.
כשהיא שאלה אותי מי קנתה לי את המתנה, היא התחילה להלל ולשבח את גיסתי, שהיא לקוחה קבועה אצלה, ואני כמובן הצטרפתי לתשבחות.
בסופו של דבר היא מצאה לי זוג מכנסיים שממש התאים ומצא חן בעיני, אבל כשהגענו לקופה לבצע את ההחלפה, התברר שעדיין נותר לי זיכוי של כמאה ש"ח - גיסתי באמת השקיעה במתנה שלי!
בעלת החנות לא ויתרה ופשפשה במגירות ובמחסן ומצאה לי עוד זוג מכנסיים וגם עוד מכנסי טייץ להתעמלות, כך שיצא שבסוף עוד הוספתי כסף - והעיקר שיצאתי רגועה ומרוצה.
בהליכה אחר הצהריים הרגשתי שבקושי יש לי כוח. לא יודעת מה קורה לי בגוף, אולי בכל זאת זה היה וירוסון.
בערב הייתי אמורה לצאת עם שתי חברות אהובות מתקופת השירות הצבאי לנו (אנחנו נפגשות כל כמה חודשים, הפעם זה היה אמור להיות לכבוד יום הולדתי) אבל זה נדחה עקב מצבה הבריאותי של אחת מאמהותיהן.
שתי אמהותיהן במצב לא טוב, ואבותיהן נפטרו זה מכבר, ואני מוצאת את עצמי חושבת על כמה מזל יש לי שיש לי עדיין הורים בחיים וכרגע (טפו טפו) הם בריאים, והם ביחד - שזה בכלל מצב אוטופי בגיל הזה - ולמרות שזו דרך הטבע כמה קשה כאשר הורה מאבד את בריאותו ובסופו של דבר את חייו - וזה מתכתב לי עם האובדן של 'כמו מניפה' היקרה ועוד אנשים בסביבתי.....
ומרגישה שמחה על שאני נוסעת בקרוב להיות קצת עם הורי, לשמח אותם, לתת להם תשומת לב.
היום כאמור התעוררתי קלילה יותר, נראה איך יתפתח היום הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה