אתחיל מהסוף....... בו אני יושבת על הספה עם הרגל מורמת, והקרסול חבוש ועטוף במגבת עם קרח......
אז אחזור להתחלה.
נסענו לבלות את סוף השבוע במלון "יהלים" בערד, עם 'שותפנו' ו'שריתה'.
המטרה, מעבר לעצם הבילוי ביחד, היתה לחגוג לשניהם (וגם לי) את ימי ההולדת שחלו במהלך ינואר ופברואר, וקצת לטייל באזור שכל כך ירוק ונעים עכשיו.
לפני שהגענו למלון התקשרנו אליהם וביקשנו המלצות לטיול קצר בסביבה, ואמרנו שלטובת הטיול שלמחרת (בשבת) כבר נשב איתם בערב על מסלול ארוך יותר.
בסופו של דבר גלי (אחת מבעלי המלון) המליצה על מסלול נחל טביה שממש יורד מערד עצמה. אם ממשיכים אותו עד הסוף עולים בסופו של דבר דרך נחל יעלים בחזרה להיכן שחנינו, אבל זה מסלול של 4-6 שעות ולא תכננו לעשות את כולו. חשבנו לרדת וללכת קצת בערוץ עד שיימאס, ואז לחזור בחזרה באותו מסלול כלעומת שבאנו.
הנוף מערד לכיוון ים המלח והמדבר עוצר נשימה ממש.
השביל מסומן היטב (בסימון כחול לבן) ובחלק הראשון גם די נוח להליכה.
הנוף יפהפה, וכל כך מרגש לראות שם כל כך הרבה ירקרק, לא אופייני לאזור.
אחר כשעה וחצי של הליכה, אולי קצת פחות, T נעצר ואמר שמבחינתו מיצינו, אפשר להתחיל לחזור.
זה היה בדיוק לפני שעמדנו לרדת במדרון התלול הצוקי הזה, לערוץ הנחל עצמו.
אמרנו שסבבה, תיכף נתחיל לחזור, אבל שריתה רצתה לראות אם אפשר לראות כבר את נוף ים המלח מעבר לסיבוב הקרוב, אז הצטרפתי אליה ושתינו ירדנו כאיילות במורד המסלול אל הוואדי.
T ושותפנו נשארו למעלה והמתינו לנו.
פטפטנו לנו בכיף, ואני אפילו זוכרת שהנושא האחרון שדיברנו עליו היתה המדריכה המקסימה שלנו בטיולים, ל', ושריתה ציינה שהיא מדברת הרבה על הוריה........
בדיוק ברגע הזה הנחתי את רגלי השמאלית בצורה לא ממש נכונה על איזה חלוק נחל והיא התעקמה, העיפה אותי משיווי המשקל שלי והפילה אותי לתוך אחד הגווים הקטנים (שכמובן היה מלא מים והתאים בגודלו בדיוק לישבן שלי!).
לקח לי כמה שניות להבין שמה שבאמת כואב לי זה הקרסול השמאלי. עד כדי כך שלא יכולתי לדרוך על הרגל.
לא היתה שם כל כך קליטה (באה והלכה לה) ולאחר ששריתה לא הצליחה להתקשר אל שותפנו (הוא ו-T כבר יצאו מטווח הראייה שלנו) היא התחילה ללכת לכיוון שלהם ולצעוק את שמו.
מייד התחיל הטלפון שלה, שהיה בתיק שלה לידי על הארץ, לצלצל. הצלחתי להגיע אליו ולענות, וכשהוא שאל "מה העניינים?" עניתי רק "נפלתי" והוא הבין ואמר "אני בא".
למזלי הוא היה חובש בצבא והיא מדריכת ספורט, ושניהם חזקים מאד - אחרת אלוהים יודע איך הייתי יוצאת מהוואדי הזה.
כמובן שהם כל הזמן העלו את הרעיון של לקרוא לחילוץ, אבל לא הסכמתי בשום אופן.
בזוויות מסוימות כן הצלחתי לדרוך, וכך בכאבי תופת, נתמכת מכל צד על ידי חבריי, אין לי מושג איך אבל עליתי בחזרה את כל המדרון הזה.
כשהגענו עד ל-T נעזרנו בו שיוביל אותנו במסלול לפי הסימונים (כי הם לא ממש ראו לאן הם הולכים, רק שמרו עלי כל הזמן).
כל הזמן קיבלתי מהם עידודים ו"כל הכבוד אמפי" וכן הלאה - ואין צורך לומר ששלושתנו הזענו כמו חזירים, מהמאמץ - ואני גם מהכאב.
מידי פעם ממש ירדה עלי חולשה והכל נהיה שחור, וביקשתי לעצור ולהתאושש, וכמובן שתינו המון.
כשחזרה הקליטה לאורך המסלול התקשרנו למלון וביקשנו לדעת לאן אפשר ללכת לבדוק את הפגיעה.
הם הנחו אותנו למשהו שנקרא "מיון קדמי" בערד.
בתום כשעתיים הצלחנו לעלות עד לרכב, התיישבתי במושב האחורי עם הרגל למעלה על המושב (מזל ששריתה לא תופסת הרבה מקום) ועוד עצרנו בתחנת דלק וקנינו Mister Ice ועטפנו את הקרסול בשקית קרח שלמה. גם לקחתי כבר שני אופטלגינים....שיהיה.
"המיון הקדמי" התברר ככלום עם כלום, אין שם רופא ואין שם רנטגן, ובנוסף על כל הצרות מובילות אליו אולי 30 מדרגות. גאוני ממש. לא יצאתי אפילו מהרכב, נתתי להם לעלות לבד ולברר.
ה"מיון הקדמי" הפנה אותנו למרפאה חדשה בשם "בריאותה" בבאר שבע, מרחק חצי שעה נסיעה.
כמובן שהיו המון אנשים ומעט רופאים (ובכלל לא היה אורתופד במקום) אבל זה היה מקום מקסים ומסודר ונעים, והיה להם רנטגן (ואפילו חדר גיבוס למקרה הצורך) - וכשהגעתי לבסוף לצילום (זה לקח כשעה וחצי) הם שלחו אותו לאורתופד תורן להתייעצות, וחזרו עם תשובה שאין שבר.
ללא אולטרסאונד לא ניתן לדעת בדיוק איזו חבלה זו, אבל מהבדיקה הקלינית ותיאורי הכאב שלי (והיכולת שלי להניע אצבעות ולהזיז את הקרסול) הניחו שהיתה מתיחת רצועה/ות, נקע כזה או אחר.
שוחררתי עם תחבושת אלסטית (רק לשעות היום), הנחיה להמשיך להגביה את הרגל בכל הזדמנות ולהמנע ממאמץ, ולהתחיל כמה שיותר מהר פיסיותרפיה.
כל הסיפור לקח פחות משלוש שעות, שזה מבאס אבל לדעתי הרבה יותר טוב ממה שהייתי עוברת במיון בסורוקה, למשל.
לא יודעת, נראה לי.
אז נסענו סוף סוף למלון, הצלחנו לדחות את הזמנת השולחן שהיתה לנו ב"מוזה" (הפאב/מסעדה היחיד שפתוח בערד בששי בערב) משמונה לתשע וחצי - התקלחנו מהר (ככל האפשר) ובכוחותינו האחרונים נסענו לאכול.
היה ממש נחמד - אווירה נחמדה, אוכל בסדר גמור, שירות נחמד מאד.
המלון חלומי ממש. זה מלון בוטיק שקט ואיכותי, בחלק מהחדרים יש ג'קוזי במרפסת אבל אין למלון בריכה או הרבה שטחים ציבוריים, כך שהוא באמת מתאים למי שמגיע לאזור לנוח ולטייל.
המיטה היתה כל כך נוחה שזה מאד הקל עלי באותו הלילה, עם הרגל מוגבהת ועטופה בקרח..........
גם המקלחת היתה מרווחת ונוחה.....
והמרפסת היתה גדולה עם נוף למדבר
ארוחת הבוקר אסתטית ומושקעת וטעימה כל כך שלא אכלנו יותר כלום כל אותו היום.
אחרי שרבצנו לנו קצת במרפסת, פינינו את החדר ונסענו קצת לטיילת של ים המלח, ונשמתי את האוויר האהוב עלי כל כך, ספוג הברום והאשלג.
וחזרנו הביתה.
שריתה הנחתה אותי לעשות תרגילים עם הקרסול כדי למנוע הידבקויות ולשמור על התנועתיות, והבוקר כשלקחתי התחייבות לפיסיותרפיה בקופת חולים קיבלתי גם כדורים נוגדי דלקת למנוע דלקות ולסייע עם הכאב......
כך הסתיים לו סוף השבוע שלנו בערד....
והתחלנו לחשוב שאולי מישהו לא רוצה שנצא ארבעתנו יחד לסופ"ש, כי הרי גם בשנה שעברה כשנסענו יחד לירושלים, הבת שלהם שברה את היד................😱
אז אחזור להתחלה.
נסענו לבלות את סוף השבוע במלון "יהלים" בערד, עם 'שותפנו' ו'שריתה'.
המטרה, מעבר לעצם הבילוי ביחד, היתה לחגוג לשניהם (וגם לי) את ימי ההולדת שחלו במהלך ינואר ופברואר, וקצת לטייל באזור שכל כך ירוק ונעים עכשיו.
לפני שהגענו למלון התקשרנו אליהם וביקשנו המלצות לטיול קצר בסביבה, ואמרנו שלטובת הטיול שלמחרת (בשבת) כבר נשב איתם בערב על מסלול ארוך יותר.
בסופו של דבר גלי (אחת מבעלי המלון) המליצה על מסלול נחל טביה שממש יורד מערד עצמה. אם ממשיכים אותו עד הסוף עולים בסופו של דבר דרך נחל יעלים בחזרה להיכן שחנינו, אבל זה מסלול של 4-6 שעות ולא תכננו לעשות את כולו. חשבנו לרדת וללכת קצת בערוץ עד שיימאס, ואז לחזור בחזרה באותו מסלול כלעומת שבאנו.
הנוף מערד לכיוון ים המלח והמדבר עוצר נשימה ממש.
השביל מסומן היטב (בסימון כחול לבן) ובחלק הראשון גם די נוח להליכה.
הנוף יפהפה, וכל כך מרגש לראות שם כל כך הרבה ירקרק, לא אופייני לאזור.
אחר כשעה וחצי של הליכה, אולי קצת פחות, T נעצר ואמר שמבחינתו מיצינו, אפשר להתחיל לחזור.
זה היה בדיוק לפני שעמדנו לרדת במדרון התלול הצוקי הזה, לערוץ הנחל עצמו.
אמרנו שסבבה, תיכף נתחיל לחזור, אבל שריתה רצתה לראות אם אפשר לראות כבר את נוף ים המלח מעבר לסיבוב הקרוב, אז הצטרפתי אליה ושתינו ירדנו כאיילות במורד המסלול אל הוואדי.
T ושותפנו נשארו למעלה והמתינו לנו.
פטפטנו לנו בכיף, ואני אפילו זוכרת שהנושא האחרון שדיברנו עליו היתה המדריכה המקסימה שלנו בטיולים, ל', ושריתה ציינה שהיא מדברת הרבה על הוריה........
בדיוק ברגע הזה הנחתי את רגלי השמאלית בצורה לא ממש נכונה על איזה חלוק נחל והיא התעקמה, העיפה אותי משיווי המשקל שלי והפילה אותי לתוך אחד הגווים הקטנים (שכמובן היה מלא מים והתאים בגודלו בדיוק לישבן שלי!).
לקח לי כמה שניות להבין שמה שבאמת כואב לי זה הקרסול השמאלי. עד כדי כך שלא יכולתי לדרוך על הרגל.
לא היתה שם כל כך קליטה (באה והלכה לה) ולאחר ששריתה לא הצליחה להתקשר אל שותפנו (הוא ו-T כבר יצאו מטווח הראייה שלנו) היא התחילה ללכת לכיוון שלהם ולצעוק את שמו.
מייד התחיל הטלפון שלה, שהיה בתיק שלה לידי על הארץ, לצלצל. הצלחתי להגיע אליו ולענות, וכשהוא שאל "מה העניינים?" עניתי רק "נפלתי" והוא הבין ואמר "אני בא".
למזלי הוא היה חובש בצבא והיא מדריכת ספורט, ושניהם חזקים מאד - אחרת אלוהים יודע איך הייתי יוצאת מהוואדי הזה.
כמובן שהם כל הזמן העלו את הרעיון של לקרוא לחילוץ, אבל לא הסכמתי בשום אופן.
בזוויות מסוימות כן הצלחתי לדרוך, וכך בכאבי תופת, נתמכת מכל צד על ידי חבריי, אין לי מושג איך אבל עליתי בחזרה את כל המדרון הזה.
כשהגענו עד ל-T נעזרנו בו שיוביל אותנו במסלול לפי הסימונים (כי הם לא ממש ראו לאן הם הולכים, רק שמרו עלי כל הזמן).
כל הזמן קיבלתי מהם עידודים ו"כל הכבוד אמפי" וכן הלאה - ואין צורך לומר ששלושתנו הזענו כמו חזירים, מהמאמץ - ואני גם מהכאב.
מידי פעם ממש ירדה עלי חולשה והכל נהיה שחור, וביקשתי לעצור ולהתאושש, וכמובן שתינו המון.
כשחזרה הקליטה לאורך המסלול התקשרנו למלון וביקשנו לדעת לאן אפשר ללכת לבדוק את הפגיעה.
הם הנחו אותנו למשהו שנקרא "מיון קדמי" בערד.
בתום כשעתיים הצלחנו לעלות עד לרכב, התיישבתי במושב האחורי עם הרגל למעלה על המושב (מזל ששריתה לא תופסת הרבה מקום) ועוד עצרנו בתחנת דלק וקנינו Mister Ice ועטפנו את הקרסול בשקית קרח שלמה. גם לקחתי כבר שני אופטלגינים....שיהיה.
"המיון הקדמי" התברר ככלום עם כלום, אין שם רופא ואין שם רנטגן, ובנוסף על כל הצרות מובילות אליו אולי 30 מדרגות. גאוני ממש. לא יצאתי אפילו מהרכב, נתתי להם לעלות לבד ולברר.
ה"מיון הקדמי" הפנה אותנו למרפאה חדשה בשם "בריאותה" בבאר שבע, מרחק חצי שעה נסיעה.
כמובן שהיו המון אנשים ומעט רופאים (ובכלל לא היה אורתופד במקום) אבל זה היה מקום מקסים ומסודר ונעים, והיה להם רנטגן (ואפילו חדר גיבוס למקרה הצורך) - וכשהגעתי לבסוף לצילום (זה לקח כשעה וחצי) הם שלחו אותו לאורתופד תורן להתייעצות, וחזרו עם תשובה שאין שבר.
ללא אולטרסאונד לא ניתן לדעת בדיוק איזו חבלה זו, אבל מהבדיקה הקלינית ותיאורי הכאב שלי (והיכולת שלי להניע אצבעות ולהזיז את הקרסול) הניחו שהיתה מתיחת רצועה/ות, נקע כזה או אחר.
שוחררתי עם תחבושת אלסטית (רק לשעות היום), הנחיה להמשיך להגביה את הרגל בכל הזדמנות ולהמנע ממאמץ, ולהתחיל כמה שיותר מהר פיסיותרפיה.
כל הסיפור לקח פחות משלוש שעות, שזה מבאס אבל לדעתי הרבה יותר טוב ממה שהייתי עוברת במיון בסורוקה, למשל.
לא יודעת, נראה לי.
אז נסענו סוף סוף למלון, הצלחנו לדחות את הזמנת השולחן שהיתה לנו ב"מוזה" (הפאב/מסעדה היחיד שפתוח בערד בששי בערב) משמונה לתשע וחצי - התקלחנו מהר (ככל האפשר) ובכוחותינו האחרונים נסענו לאכול.
היה ממש נחמד - אווירה נחמדה, אוכל בסדר גמור, שירות נחמד מאד.
המלון חלומי ממש. זה מלון בוטיק שקט ואיכותי, בחלק מהחדרים יש ג'קוזי במרפסת אבל אין למלון בריכה או הרבה שטחים ציבוריים, כך שהוא באמת מתאים למי שמגיע לאזור לנוח ולטייל.
המיטה היתה כל כך נוחה שזה מאד הקל עלי באותו הלילה, עם הרגל מוגבהת ועטופה בקרח..........
גם המקלחת היתה מרווחת ונוחה.....
והמרפסת היתה גדולה עם נוף למדבר
ארוחת הבוקר אסתטית ומושקעת וטעימה כל כך שלא אכלנו יותר כלום כל אותו היום.
אחרי שרבצנו לנו קצת במרפסת, פינינו את החדר ונסענו קצת לטיילת של ים המלח, ונשמתי את האוויר האהוב עלי כל כך, ספוג הברום והאשלג.
וחזרנו הביתה.
שריתה הנחתה אותי לעשות תרגילים עם הקרסול כדי למנוע הידבקויות ולשמור על התנועתיות, והבוקר כשלקחתי התחייבות לפיסיותרפיה בקופת חולים קיבלתי גם כדורים נוגדי דלקת למנוע דלקות ולסייע עם הכאב......
כך הסתיים לו סוף השבוע שלנו בערד....
והתחלנו לחשוב שאולי מישהו לא רוצה שנצא ארבעתנו יחד לסופ"ש, כי הרי גם בשנה שעברה כשנסענו יחד לירושלים, הבת שלהם שברה את היד................😱
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה