יום רביעי, 16 באוגוסט 2017

נכדים, הצגה ועוד עדכונים

היום יום הנישואים ה-38 שלנו.
42 שנים אנחנו ביחד, מתוכן 38 נשואים. חתיכת פז"מ.

בבוקר שנינו שכחנו מזה לגמרי. באיזשהו שלב שמתי לב לתאריך, ירדתי לחדר העבודה שם T היה שקוע במחשב, ואמרתי לו: "תעצור הכל" והוא הרים את עיניו, לא מבין. "מזל טוב" חייכתי אליו, והוא צחק "תעצור הכל, לא הבנתי מה קרה. היום ה-16? שכחתי לגמרי". כן, גם אני שכחתי.
התחבקנו, צחקנו, וזהו.
כבר שנים שאנחנו לא עושים עניין גדול מיום הנישואים. אבל תמיד מתישהו במהלך היום נזכרים לציין אותו.

אתמול הנכדים היו כאן, באו בשני בערב וישנו כאן.
הם הגיעו מאוחר יחסית, כבר אחרי ארוחת ערב, מקלחת ואפילו צחצוח שיניים, וכל מה שנותר לי לעשות הוא לספר להם סיפור לפני השינה.
"אתם  עייפים?" שאלתי באיזשהו שלב, כשחכמוד ביקש עוד פרק ועוד פרק בספר הנוכחי ("הסיפור המושלם" מאת אלדד אילני).
"מה פתאום?" אמר נשמותק. "אני לא עייף". שאלנו אותו בחיוך אם גם כשהוא נרדם הוא לא עייף. "לא" הוא אמר בהחלטיות. "אני גם אף פעם לא נרדם". צחקנו,  והזכרנו לו שתמיד בסוף הוא נרדם בסלון על הספה, והוא ענה "אני לא אירדם. אני אף פעם לא נרדם" ותוך שניות הוא נחר לי על הברכיים, בזמן שהשלמתי עוד פרק בסיפור.
חכמוד הסכים לשמור את הפרק האחרון של הספר לבוקר, לקחנו את שניהם למיטות (בחדר השינה שלנו), ואחרי כמה חיבוקי לילה טוב ירדנו לסלון.
בבוקר נשמותק התעורר ראשון בסביבות רבע לשבע "סבתא אני רואה שכבר בוקר" ובא למיטה שלנו. חכמוד חלם חלום רע והתעורר ביבבות. באתי לחבק אותו ושאלתי מה חלם, והוא סיפר שבחלום הוא לקח את מכונית הלגו שקניתי לו לגן, ואיבד אותה. חיבקתי אותו עוד קצת ואמרתי לו שעכשיו הוא יכול להיות בטוח שזה רק חלום, כי הוא כבר לא ילך עוד לגן לעולם, כי הוא מתחיל כיתה א', והוא צחק.
התחלנו את הבוקר עם שוקו ודגני בוקר (לא בריא אבל אצל סבתא לפעמים מתפנקים....זה בסדר) מול הסרט "בייבי בוס" בפעם המי יודע כמה. במקביל חכמוד ביקש לסיים את הסיפור. אני לא יודעת מה דעתי על הספר הזה, אם אני ממליצה עליו בכלל או לא. את אלדד אילני אני בכלל מכירה מתחומים אחרים, נראה לי שזה ספרו היחיד או לפחות הראשון. אבל חכמוד נתפס לסיפור, וזה כבר אומר משהו. את "צ'יפופו באנגליה" לא סיימנו בסוף, כנראה שזה בכל זאת לא לגיל שלו.

אחרי הסרט הם נהגו קצת על המכונית ש-T קנה לחכמוד כשהיה פעוט.

לקח זמן עד שהם העזו לנהוג בה לבד, ועכשיו כשהם כבר גדולים ומיומנים, עוד מעט הם כבר יהיו גדולים מדי בשבילה. 
נהניתי לראות איך הם למדו לעצור, לתמרן, לנסוע אחורה ולתקן את זווית הסיבוב ואז להמשיך קדימה....מבחינתי הם התחילו ללמוד נהיגה כבר עכשיו. 

אחרי כן נסענו לבריכה. היה מאד מרענן במים הקרירים, והקפדנו גם להיות בחלק המוצל של הבריכה. עשינו הפסקות רק כדי לאכול משהו או ללכת לשירותים, ןחזרנו משם בדיוק בזמן, קצת לפני שבתי הגיעה לקחת אותם הביתה.
האמת שהייתי כל כך עייפה, שעליתי לישון עוד לפני שהיא עזבה איתם. הייתי גמורה, ולשם שינוי T גם כיבד את השינה שלי. אמנם הרגשתי כאשר הצטרף אלי למנוחה קצרה, אבל בכלל לא שמתי לב מתי קם ויצא מן החדר. ישנתי כמעט שעתיים. 

בערב אספנו את הורי מאצל אחי ונסענו להצגה בקאמרי. "רישיון לחיים". זוהי הצגה קצרה, מורכבת מסצינות קצרות. מישהו הגדיר זאת "על השואה, אבל עם הומור". בכוונה לא קראתי את הביקורות לפני שצפיתי במחזה. וטוב עשיתי. כי זה היה מקלקל לי. לא אומר "רוצו לראות" אבל אני שמחה שהלכנו למחזה הזה. והמשחק של שלוש הנשים (מרים זוהר האגדית, אודיה קורן ושרה פון שוורצע) היה טוב מאד לטעמי. האולם עצמו (קאמרי 3) מתחת לכל ביקורת. רק הכסאות המצ'וקמקים האלה היו חסרים לי, אחרי כמה ימים של "קייטנת סבתא" שגם ככה שיבשו את הגב שלי.................

היום אימנתי בבוקר ועוד מעט אאסוף את העוזרת. יום שקט יחסית, ובערב שוב יגיעו הנכדים. 
באיזשהו שלב הבנתי שהסבתא השנייה רצתה לקחת אותם מחר, אבל בדיוק אז היא חלתה בדלקת שקדים חמורה.....וכך יצא שכל השבוע הזה הם אצלי. לא נורא, אני נהנית מהמתוקים שלי. 
אני מנסה לשכנע את הורי שיקפצו לשעתיים במהלך היום (במונית, או שאחי יקפיץ אותם) אבל בינתיים לא הולך לי. 
נראה.

בגזרת החתולים שקט. הבוקר החלפתי להם את החול בארגז - אחרי שבעה ימים מלאים - ונראה שהם חיו עם זה בשלום. אולי סוף סוף פצחנו בשיגרה חדשה....ואולי סוף סוף סיימתי עם הסיפור הזה. 

וגם כאן

יום שלישי, 15 באוגוסט 2017

מתבקשים קצת קיטורים

אני לפעמים מתבאסת שבזמן האחרון רוב הפוסטים שלי נשמעים לי כמו "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים". אני מזכירה לעצמי שהמטרה העיקרית לבלוג הזה היא כתיבת סוג של יומן שמתעד לעצמי את היום יום שלי, אבל הוא גם נועד לתעד את הלבטים, את המחשבות, את הקשיים ואת התחושות.....ולאחרונה אני מרגישה שמשהו חסר.

אולי אני לא מקטרת מספיק 😕
אז חשבתי אולי לרכז יחד כמה קיטורים. קיטורים שלא קשורים אחד לשני. מה שעולה לי לראש.

למשל בהתכתבויות של קבוצת המנטורינג. אחת מאיתנו, זו שעזבה לקראת לידת בתה ובעצם בזאת התחילה את התהליך של התפרקות הקבוצה, הביעה רצון לחזור לתהליך של הדרכה, בעדיפות באותו הרכב קבוצה.
אחת אחרת, נקרא לה "הילדה" (כי היא הצעירה בקבוצה, רק בת 23), ענתה שגם היא חשבה על זה בשבוע האחרון, ושאולי אפשר קונספט חדש - כי לא מתאים לה 3 שעות פעם בשבועיים - ושאפשר לדבר עם המנטור/מאמן שלנו לגבי זה.
בשלב זה אני כתבתי להן שנראה לי שגם לי מתאים לחזור למנטורינג, וגם לי מתאים למצוא מתכונת קצת שונה ממה שהיה, אבל שאני גם שוקלת לנסות מנטור/ית חדש/ה. לגוון קצת.

"הילדה" ענתה שהיא מכורה למנטור/מאמן שלנו (שתינו גם התאמנו אצל אותו אחד, וגם היינו בקבוצת המנטורינג שלו), שהיא חייבת לו את חייה ואת כל ההצלחות שלה, ושהוא מבריק. שאת זה אני מאד מבינה, גם כי זה נכון, וגם כי היא צעירה מאד והתחילה להתאמן אצלו בגיל מאד צעיר (בצבא, נראה לי), והגיוני שהיא בשלב זה לא מביאה בחשבון אף אחד אחר.

אבל אז היא הוסיפה בהודעה "אמפי, איך נראית הקליניקה שלך היום?" שאלה שמנטורים שואלים בדרך כלל, ושבז'רגון המאמנים בעצם שואלת: "כמה מתאמנים יש לך?" והטון (הכתוב) שלה נשמע לי (אלוהים יסלח לי) מאד מאד מתנשא.
אולי אני סתם רגישה לעניין הזה, אני לא יודעת. אבל זה ממש הרגיז אותי. לחץ לי על כפתור. כאילו - מה זה עניינך איך נראית הקליניקה שלי, ואיך זה קשור לעניין קבוצת המנטורינג שאנחנו מנסות לגבש?

אני בכוונה שומרת על קליניקה "קטנה ואיכותית", ותמיד יש לי גם לפחות מתאמן/ת אחד/ת בהתנדבות.
אבל תכל'ס אני בפנסיה. עשיתי את שלי שנים רבות בתחום הפרנסה. בתחום המחשבים. ותקופות ארוכות במקביל למחשבים גם בתחום הרפואה המשלימה.
והקמתי משפחה וגידלתי ילדים. עכשיו אני מאמנת בשביל הנשמה, שלי ושל המתאמנים שלי.
אני לא זקוקה ל"קליניקה מלאה" כמו שקוראים לזה בז'רגון המאמנים.
אני בחופש.
אני סבתא במשרה חלקית. אני מטיילת בעולם. וטוב לי כך.
אז מה זה הכפתור הזה? למה אני רגישה כל כך כשמישהו (בייחוד "הילדה") שואל אותי איך נראית הקליניקה שלי?

מה עוד יש לי לקטר?

השירותים של קומת הסלון עושים בעיות כבר המון זמן. יש נזילה ולא לגמרי ברור מאיפה.  כבר שנה שאנחנו מנסים לתקן - עם בעלי מקצוע שונים -  תחילת את מיכל ההדחה, ואחר כך את החיבור בין הצנרת לאסלה עצמה....ועכשיו כבר ברור שצריך לפרק שם הכל, לסדר את הצנרת כמו שצריך, להחליף את מיכל ההדחה ואת האסלה (כבר קנינו הכל)....ורק מחכים שבעל המקצוע יתפנה לעשות לנו את זה. ולא בטוח שזה יקרה לפני שאנחנו טסים ליפן.
ובינתיים כל מי שמבקר אצלנו צריך להדיר רגליו לאחד השירותים שבחדרים (לא שחסרים שירותים בבית, זה פשוט פחות נוח).

מה עוד?

שוב ושוב אני מבינה של-T אין הבנה בסיסית בחשיבות שאני מייחסת לשינה שלי. זה נשמע מצחיק?
אני שוב ושוב מוצאת את עצמי מתעוררת משינה כי הוא לא השתיק את הטלפון שלו והגיע לו דוא"ל או הודעת whatsapp. או שהוא נכנס לחדר אחרי שנרדמתי וטורק את דלת חדר השינה במקום לסגור אותה בעדינות.
או שהוא מדליק טלוויזיה בזמן שאני ישנה - במקרה הטוב פתאום מרצד לי המסך המואר מול עיני העצומות,
במקרה הגרוע הוא שוכח להשתיק את הווליום לפני שהוא מדליק ואז קולה של הטלוויזיה מקפיץ אותי פתאום.
וברבים מן המקרים האלה, אני מתקשה לחזור לישון.

ולא עוזר שאני מבקשת שוב ושוב להתחשב. הוא מצטער, הוא אומר. הוא באמת מצטער, אבל זה לא משפיע על הפעם הבאה שבה הוא מפריע לי. שזה אומר לי שהוא לא באמת מצטער, שהוא לא באמת חושב שזה נורא. שהוא לא באמת מייחס לשינה שלי את החשיבות שאני מאמינה שיש לייחס לה.
ואני נותנת לו דוגמאות כיצד אני כן מתייחסת בכבוד לשינה שלו, והוא כביכול מבין את זה. ובכל זאת.
ואני חושבת לעצמי שאולי לו הייתי מהסוג ש"משליט טרור" בסוגיות שמפריעות לי, הוא היה מתחשב בעל כורחו.

וואלה, בטוח יש לי עוד דברים לקטר עליהם אבל אני לא זוכרת אותם כרגע.......... כנראה המשך יבוא 😉

וגם כאן

יום שני, 14 באוגוסט 2017

להפוך את התקליט

כמו תמיד לאחר מחצית הביקור שלהם בארץ, עברו הורי אתמול להתגורר אצל אחי.
אמא שלי סופרת את הימים ביומן בדיוק, כך שהאירוח שלהם יהיה תמיד שווה בשווה.

לא תמיד ברור אם היא חושבת לא לקפח אף אחד או להיפך, לחלק באופן שווה את הטירחה. כן, אמא שלי בטוחה שהיא מפריעה.
והאמת שההיפך הוא הנכון, לפחות מבחינת ההתארחות עצמה.
כשהם כאן המדיח מרוקן את עצמו וכך גם הכיור, פח הזבל ואפילו סלי הכביסה.
במהלך היום הם לא רובצים איתנו בסלון כל הזמן, הם גם מבלים זמן בחדרם עם ספר (סידרנו להם גם טלוויזיה משלהם עם קופסת קודי משלהם, שאבא שלי הצליח כמובן לקלקל קצת והיא יצאה עליו על זה), יוצאים להליכות שלהם (בעיקר בבוקר מוקדם, לפני שאנחנו בכלל קמים), מארגנים לעצמם את הארוחות לבד (כי פרט לארוחות משפחתיות השעות שלהם שונות לגמרי משלנו) באופן כללי הם אורחים נוחים ולא מורגשים.

אבל זהו, נגמר, הם עברו לאחי, ואמנם נמשיך להיפגש פה ושם אבל זה לא אותו הדבר כמו כשהם חיים כאן.
אתמול היתה כאן ארוחת ערב משפחתית גדולה - אחי היה עם המשפחה וגם בתי עם המשפחה...שניים עשר איש מסביב לשולחן עמוס כל טוב. אני השתתפתי יותר מהרגיל בהכנת הארוחה, וכולם מאד נהנו. כרגיל.

בחמישי נסעתי עם הורי לאסוף את חכמוד מבית הספר ואת נשמותק מהגן - ובעצם הסתיימו הקייטנות שלהם וממחר הם יהיו כאן חלק מהזמן, ובבית עם בתי חלק מהזמן.
חכמוד היה מצוברח קצת ביום חמישי - והאמת שגם בששי - וכל הזמן ביקש דברים שאי אפשר, אבל נשמותק היה במיטבו, לא הפסיק לחייך ולפטפט ולחבק את אמא שלי בעיקר, וגם אותי, ועשה לכולם מצב רוח טוב.
באיזשהו שלב בבית של בתי התפצלנו, אני ואמא שלי נשארנו בסלון עם חכמוד, בהתחלה קראתי לו סיפור (שלא עניין את נשמותק) ואחר כך הוא הדליק טלוויזיה והתחיל לצפות.
נשמותק הלך עם אבא שלי לחדר המשחקים, שם גם הם קראו סיפור ואחר כך הדליקו טלוויזיה (וראו משהו אחר).
היה כיף לראות אותם נהנים עם הסבים-רבים.
ככה באחד על אחד הם זכו להכיר זה את זה, והורי התמוגגו מהשיחות איתם, מההברקות שלהם, בעיקר מהמתיקות שלהם.

אתמול התחילה כאן  "קייטנת סבתא" - הם הגיעו כבר במוצ"ש למעשה, לישון כאן. היה כיף מאד. הם מאד מתוקים, מאד נוחים, מאד כיף לבלות איתם ולעשות איתם כל מיני דברים, ואנחנו גם מקבלים מהם כל כך הרבה אהבה.....שזה שווה אפילו את כאבי הגב שתמיד יש לי אחרי בילוי ממושך איתם - לא כי אני מרימה אותם חלילה, זה כבר לא קורה, אבל לשבת איתם על הריצפה לבנות בלגו, למשל....גומר לי את הגב.

הערב הם שוב יגיעו ויהיו כאן כל היום מחר, וגם בחמישי.
בשלישי בערב אנחנו הולכים עם הורי להצגה בקאמרי.

וזהו עד השבוע האחרון של אוגוסט, בעצם.
כי הורי טסים הביתה ב-22, בתי עם המשפחה טסים לשבוע לקוס, ויהיה לנו קצת שקט כאן.
דווקא מצפה לזה. עם כל הכיף של הורי והנכדים - שמחה תמיד לחזור לאיזשהו שקט עם עצמי. עם T.
אז מאחלת לעצמי ליהנות כרגע ממה שיש, ואז ליהנות אחרי כן כשזה כבר יהיה מאחורי. 😊😊

וגם כאן

יום רביעי, 9 באוגוסט 2017

שיגרת אירוח - המשך - וקצת התלבטויות

הימים המשפחתיים שלנו חולפים די בנעימים.
הורי הרבה יותר פעילים כאן מאשר בבית, מעצם העובדה שהם נפגשים כמעט יום יום עם בני משפחה או חברים - מה שלא קורה בכלל בבית.
שלשום היינו אצל בתי כולנו יחד לארוחת ערב. הורי מאד נהנו גם מהנינים המתוקים שלהם וגם מהאירוח הנהדר של נכדתם ובעלה, וגם אנחנו כרגיל התמוגגנו.
אתמול נפגשנו עם אחי וגיסתי במסעדה בצהריים.
היום דווקא יום שקט.
לפני הצהריים אימנתי, ובין לבין עבדתי על אלבום התמונות השנתי שאני תמיד מכינה לנכדים כל קיץ. היום השלמתי אותו ושלחתי להדפסה. פרט לעמוד אחד, שאני לא בטוחה לגבי האיכות שלו, אני בסך הכל מאד מרוצה מהאלבום. אני מדפיסה דרך "לופה", וכך הצטברו לי כבר חמישה ספרים (הששי בדרך) שמתעדים את הנכדים מהרגע שחכמוד נולד.
היום כבר לא מדפיסים תמונות כמעט, יש אנשים שהכל אצלם בטלפון בכלל, ואחרים מחזיקים על המחשב או בענן. גם אני, אבל אני גם אוהבת לדפדף באלבומים של ממש. אז אני לא מדביקה תמונות כמו פעם, אבל אני מדפיסה אותם כמו ספר וזה תמיד בהישג יד.

בקבוצת ה-WHATSAPP של המנטורינג (לשעבר) הועלתה שאלה אם בא לנו להתאחד שוב ולחזור לשיגרה של מנטורינג. האמת שאני מתלבטת.
מתלבטת לגבי מנטורינג בכלל, ולגבי החזרה לאותו מנטור/מאמן בפרט.
מצד אחד כל עוד אני מאמנת חשוב שגם אקבל ליווי והדרכה, בדומה לפסיכולוגים.
במקרים מיוחדים אני עושה זאת אחד על אחד, אבל העבודה בקבוצה יש לה ערך מוסף - כשהקבוצה טובה - ונראה לי שארצה לחזור לזה.

אני הרי גם מתלבטת עדיין לגבי החזרה להתאמן בעצמי. בכל מקרה זה לא רלוונטי עד אחרי החגים אז עוד יש לי זמן להתלבט.

הגיעה גם הזמנה לקורס חדש, שנתי (פעם בחודש) לבוגרי אימושיין (גם מאמנים וגם אנשים שעשו רק את תכנית "נקודת מפנה") ולמרות שאפסיד את השיעור הראשון (נהיה ביפן בספטמבר) ביקשתי להירשם. בא לי להתעדכן ב"סאטיה", ללמוד עוד קצת, להתעמק עוד קצת, להתרענן.

עם הדיאטה הולך לי מצוין בינתיים, אני מצליחה להיצמד להנחיות התזונתיות בלי להיות רעבה, בלי להימנע מהמאכלים שאני אוהבת, תוך שמירה על מסגרת הקלוריות היומית ואפילו ירדתי קצת כבר.

אז מחר אבלה שוב עם הורי עם חכמוד ונשמותק, מחרתיים כולם יבואו שוב לארוחת ששי ערב כאן, ואז הורי יעברו לגור אצל אחי ליתרת השהות שלהם בארץ.

בשבוע הבא הנכדים שלי בחופש אז תהיה כאן "קייטנת סבתא", ואחרי כן הם טסים לשבוע לאי קוס (כן, קוס, נראה שהמלון בו הזמינו את החופשה תקין ועומד על תילו).

נותר לנו להשלים את תכנון החופשה ביפן - המסלול כבר פחות או יותר מוכן, כרטיסי טיסה יש וגם ה-japan rail (עליו למדתי מאיגנציוס היקר) ....הגיע הזמן להזמין מלונות....

בגזרת החתולים אני מתלבטת אם להחליף את החול בארגז הפשוט כל 5 ימים או שזה יחזיק שבוע.....(המון התלבטות יש בפוסט הזה). אני תוהה אם להקדים תרופה למכה ולהחליף כבר, או לחכות עוד יומיים ולראות אם החתולה תסתפק בזה או ששוב תביע את מחאתה....

המשך שבוע טוב (עוד מעט סוף שבוע)........

וגם כאן

יום ראשון, 6 באוגוסט 2017

שיגרת אירוח

הורי נחתו בשלום ואנחנו פגשנו אותם בשדה, ולמרות הפתעתם הראשונית - בפועל הם שמחו מאד.
אבי היה טרוד במציאת כספומט, לא היה לו כסף מזומן ואמרנו לו שנהגי מוניות בארץ לא עובדים עם כרטיסי אשראי, וכלל לא ראה אותנו עומדים שם.
את אמי שאלתי בחיוך "גברת, את זקוקה למונית?" ומייד כמובן התחבקנו ורצנו לתפוס את אבי שרץ קדימה בלי לשים לב לאף אחד.

הם התמקמו בנוחות בחדרם בביתנו, ומהר מאד נכנסו לשיגרה שלהם, לקום מוקדם בבוקר ולצאת להליכה, לאכול ארוחת בוקר לפני שאנחנו מתעוררים בכלל, לקרוא (גם ספרים שסיפקנו להם וגם את העיתונים הקבועים שלהם - במחשב) וכמובן שיחות ובילויים איתנו.

ברביעי בערב הגיעו אחי וגיסתי לומר להם שלום וברוכים הבאים.

בחמישי הבאתי את נשמותק וחכמוד לכאן, והמפגש עם הסבים רבים שלהם היה כאילו רק אתמול נפגשו, למרות שחלפה שנה. מייד התחילו לשחק ולהשתולל וליהנות ביחד, לא לפני שהרעיפו על הסבים המופתעים והמאושרים חיבוקים חמים ומתוקים. אין, אין על הנכדים שלי.

בששי עשינו כאן ארוחת ערב משפחתית, אמנם בלי בתי ומשפחתה - כי היה לחתני יום הולדת בשבת והם יצאו לסופ"ש בקרוואן על חוף הים במכמורת - אבל גם אמה של גיסתי הצטרפה אלינו, ואפילו החבר של אחייניתי הבכורה.

בשבת היינו מוזמנים לאחי וגיסתי לבראנץ' יום הולדת 20 לאחייניתי הצעירה.
לפני כן הספקנו להתעמל בחדר כושר, בזמן שהורי נהנו להם לפטפט בצל על הגבעה בקאנטרי בחברת ביוכימיה והמהנדס ועוד חברים מהחבורה הקבועה שלנו שלם.

גיסתי, שכבר כמעט לא מארחת בגלל כאבים רבים שהיא סובלת מהם בשנים האחרונות (גם דורבן שמסרב להתרפא ברגל, ועכשיו גם דלקת חריפה במרפק הימני) הזמינה קייטרינג ביתי, וזה דווקא היה לא רע. היא גם השתמשה בכלים חד פעמיים, כך שהעבודה שלה באמת צומצמה למינימום.

הערב נארח כאן זוג חברים שלהם (זה שהשיג לאבי את מדליית היובל למלחמת ששת הימים) לארוחת ערב, מחר יש להם מפגש "מחזור" עם החבר'ה שעלו איתם ארצה מארגנטינה....
ביום שלישי אולי סוף סוף יפגשו את בתי - שהיתה עסוקה עד עכשיו, והם זכו לראות רק את הנינים ואת חתני (שהגיע בחמישי לקחת אותם הביתה).

בסך הכל השהייה בבית עם הורי עוברת בנעימים. הם הצהירו כמה וכמה פעמים שזו הפעם האחרונה שהם באים ארצה - ואנחנו לא מתווכחים איתם. אני כבר החלטתי, שמהשנה אתחיל לנסוע אליהם באופן קבוע. יש גבול לכמה שאפשר לצפות משני אנשים בני שמונים פלוס לטוס עשרים ומשהו שעות כדי להיות איתנו.

אני עדיין שמה לב לדברים שפעם הקפיצו אותי ועכשיו די עוברים לידי.....
אני שמחה שהם כאן, ושמחה לראות שהם בריאים וצלולים ופעילים כל כך....

ובטוחה שכרגיל, אשמח גם לקבל את הבית שלי בחזרה כשהם יעברו אל אחי בסוף השבוע....

וגם כאן

יום שלישי, 1 באוגוסט 2017

הספקתי לא רע......

הורי נוחתים הלילה, ואני נערכת.
החדר שלהם מוכן - המיטה מוצעת, המגבות הנקיות מוכנות....

קניתי להם כרטיס סים חדש כדי שיוכלו הפעם להשתמש בטלפון חכם - כולל WAZE ו-WHATSAPP, GETT וכל מה שמקל על התמצאות, תקשורת והחיים.
עד עכשיו היה להם כאן טלפון דור 2 "טיפש" שחשבתי שיהיה להם יותר קל איתו, אבל מהר מאד הבנתי שטלפונים חכמים דווקא פשוטים ואינטואיטיביים יותר, גם למבוגרים (בדומה לאופן שבו WINDOWS במחשב היה קל יותר ל"עיכול" מה-DOS המסובך).

הטיסה שלהם נוחתת ב-23:30 בלילה, ומשום כך הם ביקשו (כלומר דרשו, התעקשו) להגיע מהשדה במונית, ושאשאיר להם מפתח במיקום מוסכם מראש.....כדי שייכנסו לבד.

ניסיתי להתווכח אבל הבנתי שאין טעם.

אמרתי שאני מסכימה, אבל ביני לבין עצמי הבנתי, שאין מצב שאתן לשני אנשים בני שמונים פלוס אחרי טיסה של עשרים ומשהו שעות מקליפורניה עוד לעלות על מונית באמצע הלילה עם המזוודות שלהם ולהגיע לכאן בכוחות עצמם. יש גבול לכל תעלול.
אדאג להגיע מוקדם לשדה כך שלא "יברחו" לי כשייצאו....
יכעסו? יכעסו. לא אכפת לי!

בנוסף קניתי כבר מתנת יום הולדת לחתני - שיהיה בן 37 בשבת הקרובה. הוא רצה בגדי ספורט - מתאמן ב-CROSS FIT - אז לא הייתי צריכה להתלבט.

לאחייניתי, שחגגה 20 בשבוע שעבר אתן כסף - מאד קשה לקנות לה מתנה, אין לה מושג מה היא רוצה, ואין לי סיכוי לקלוע לטעמה - והיא חיילת אז אין כל כך מתי ללכת איתה. גיסתי אמרה שהיא תשמח עם שובר מתנה או כסף - אז הפעם אתן כסף (שובר מתנה מחייב אותה לקנות בחנות מסויימת.....). הכנתי כרטיס ברכה מושקע....

שוחחתי בטלפון עם בני, כשהיה כבר בדרך חזרה הביתה לארה"ב - הסתיימה עבודתו בשווייץ והוא כבר כָּמַהּ לשוב הביתה, לאשתו האהובה (שעזבה את שווייץ יום לפנינו) ולשגרת העבודה שלו. שם עכשיו נמצאים גם החותנים שלו....שבאו לארה"ב בפעם הראשונה בחייהם. מקווה שיהיה להם נחמד ביחד.

הצינון שלי כמעט נעלם לגמרי.
חזרתי לשגרת הבית ולמתאמנים, לנכדים ולחברות.....

החתולים בינתיים מתנהגים יפה...

טוב להיות בבית.

וגם כאן