יום שלישי, 2 במאי 2017

השנאה והאשמה והעצמאות

חפרתי קצת בבלוג שלי ומצאתי את הפוסט הזה מלפני כשנה וחצי, בו אני מתעדת את עצמי מעלה את נושא שנאת הגוף בחדר האימון.

מהקריאה בפוסט הבנתי, שהשנאה הזאת, והאשמה שצמודה אליה, הן חומות שאצטרך להבקיע לפני שאוכל לטפל בבעיה עצמה. או יותר נכון - הן חלק נכבד מן הבעייה.

והבנתי, שאמנם נגעתי בנושא הזה פה ושם באימון שלי, אבל לא התנפלתי עליו, לא התאבדתי עליו, לא התמסרתי שוב ושוב לתחושות הקשות שעולות כשאני נוגעת בו - כי זה היה קשה מדי, כי זה לא התאים באותה תקופה, כי היו דברים חשובים יותר על סדר היום - כל התשובות נכונות או "מחק את המיותר".
המציאות היא, שרק עכשיו אני חוזרת לזה, וכנראה שעד עכשיו לא הייתי מסוגלת.

ואני מעזה לומר שגם עכשיו יש סיכוי שארגיש שזה יותר מדי ואתרחק מזה שוב.
אין לדעת.

והיום היינו מוזמנים ל"על האש יום העצמאות" כרגיל אצל ע' השותף וכ' אשתו, והיה כיף מאד בחברה טובה ונעימה עם חברים מוכרים וגם חדשים, אבל כרגיל מצאתי את עצמי מודעת מאד למה אני אוכלת, וממה אני נמנעת, ולא נגעתי בקינוחים, ובו זמנית הייתי מבואסת אבל גם מרוצה, בו זמנית ידעתי שבדיעבד אשמח שנמנעתי, אבל תוך כדי גם ריחמתי על עצמי......
וכך בילינו אני, הנערה שהייתי, והילדה שהייתי - ביחד במפגש חברתי מהנה מאד ביום העצמאות, ובו זמנית מתסכל מאד.
מאחלת חג עצמאות שמח לכל עם ישראל, בתקווה לשינוי ולאופטימיות ולחזון באופק שכרגע לא ממש נראה.....
ומאחלת לעצמי לצאת מהעבדות של התחושות האלה לחירות המשוחררת מהן - חג שמח.

וגם כאן

אין תגובות: