יום ראשון, 2 באפריל 2017

תוחלת החיים של

סיימתי לקרוא את הספר של ינץ לוי תוחלת החיים של האהבה.

לא קראתי אף ספר שלו לפני כן, ולא הכרתי אותו מהטלוויזיה.... ורק תוך כדי קריאה סיפרה לי בתי, שראתה את הספר מונח בסלון, על סדרת ספרי "הדוד אריה" שהוא כתב ושהם מכירים ואוהבים.

לא קראתי את הרומן שלו ולא את ספר הסיפורים וכאמור אף אחד מספרי הילדים....

ולכן אין לי מושג מה סגנון הכתיבה שלו כאשר לא מדובר באוטוביוגרפיה.
אבל כאן, בספר הזה, הסגנון היה מאד.....מעניין, שונה, בהרבה מובנים מנוגד לכל מה שלימדו אותי בסדנת הכתיבה.

אבל לא עזבתי אותו, קראתי בו קצת כל יום גם בימים עמוסי פעילות.
גם כשהפריעו לי קצת הקפיצות שלו בזמנים, הערבוב בין תקופות שונות, ההתייחסות לעצם כתיבת הספר באיזשהו שלב ואז חזרה לתוך הסיפור עצמו...........

גם כאשר הפריע לי שכל קטע מתחיל ב"תוחלת החיים של" משהו.

משהו משך אותי וזו לא רק הסקרנות לשמוע מה היה בסוף - כי היה ברור מההתחלה מה יקרה בסוף.

חשבתי על זה והבנתי שבאמת אין חוקים ואין כללים, ואם ספר הוא מעניין וכתוב היטב - ואין לי מושג מה זה כתוב היטב - אז הוא יהיה טוב, ויימכר, וייקרא, ולעזאזל כל החוקים שלמדתי בסדנת הכתיבה.

וגם כאן

אין תגובות: