יום רביעי, 1 בפברואר 2017

החופשה בויאטנם - שייט ב- Halong Bay

התחנה הבאה שלנו בטיול אחרי Sa Pa היתה Halong Bay.
משום מה חשבנו שזה ממש ליד Hanoi, ולכן כשראינו ששג'ו, הסוכן הנהדר שלנו, תכנן להסיע אותנו להאנוי, להעביר שם לילה במלון, ומשם לצאת בבוקר לכיוון המפרץ כדי לצאת לשייט בן יומיים, זה נשמע לנו הגיוני.

הנסיעה בת 4 השעות מ-Sa Pa במיניבוס של 6 אנשים, בדיוק כמו בדרך הלוך, היתה מצוינת. עצרנו פעמיים להתרעננות קצרה, שוב באותם מרכזי דלק/שירותים/קניות הזויים כמו בהלוך, אבל זה היה נוח.

המלון, ששכן גם הוא (כמו קודמו) במרכז הרובע העתיק של האנוי, היה מצוין. בנוסף, שידרג אותנו ג'ו ללא ידיעתנו למיני סוויטה, ובאמת התפנקנו לנו בחדר גדול ונוח, עם נוף לעיר אך אטום לרעשים. גם השירות במלון היה מצוין.

עד כאן הכל היה מושלם.
אגב, ג'ו הודיע לנו בשלב די מאוחר, שלא נוכל להגיע לשייט עם המזוודות שלנו כי ניתן לעלות רק עם תיק קטן אחד לזוג, או כמו שהם אמרו: one small bag. כיון שלא היה לנו תיק קטן שהיה גדול דיו כדי להכיל בגדים + כלי רחצה ללילה עבור שנינו, ירדנו לרחוב באותו ערב וחיפשנו לנו תיק.
ממש מעבר לכביש היו כמה חנויות שהציעו תיקים ותרמילים, וגם מעילים....בקיצור, יצאנו עם תרמיל מעולה, ושני מעילים של The North Face (בשבילו ובשבילי) - הכל יחד בפחות ממאה דולר. נכון, ייתכן שזה זיוף. אבל זה זיוף מעולה, ייתכן אפילו שזה זיוף שהוכן באותו מפעל של המקור...

בבוקר הגיע האוטובוס של חברת השייט כדי לאסוף אותנו. לשוא חיפשתי ברשת תמונות של אוטובוס ויאטנמי כדי להעלות לכאן. חבל שלא צילמנו בעצמנו. המושבים מותאמים לויאטנמים - קטנים וצפופים. בקושי ישבנו T ואני זה לצד זה, וכשהבחור שישב לפנינו ניסה להשעין את מושבו מעט לאחור, T זעק בכאב שמתרסקות לו הברכיים.

כשיצאנו לדרך אמר המדריך באנגלית עילגת (ועוד אדבר עליו) שהנסיעה צפויה לארוך כשלוש שעות. כבר בשלב הזה הופתענו, כי כאמור חשבנו שהמפרץ קרוב יותר להאנוי. בפועל הנסיעה ארכה כחמש שעות, והנהג הסכים לעצור רק פעם אחת בדרך. בקיצור - זו היתה נסיעה זוועתית.

מה שכן, העצירה היתה במקום יותר נורמלי מאלו של הדרך לסאפה. מאוחר יותר נתקלנו בכמה וכמה מרכזים שכאלה, שממומנים על ידי הממשלה, מציעים עבודות אמנות שמבוצעים (לכאורה, לפחות) על ידי בעלי מוגבלויות. על הקיר החיצוני מופיעות רשימות של ארצות אליהן ניתן לשלח את חפצי האמנות (כולל שטיחים, פסלים, ציורים ועוד) כולל זמני משלוח ותעריפים.
במרכזים האלה היו שירותים ראויים, קפה, גלידה ועוד.

בתום הנסיעה המפרכת הגענו למפרץ האלונג. כיאה לתיירות המתפתחת בשנים האחרונות בויאטנם, גם כאן ראינו מלונות וכן מלונות בשלבי בנייה שונים, צצים כמו פטריות אחרי הגשם לאורך הכביש שמוביל למעגן הסירות.

באנגלית העילגת שבפיו, פצח המדריך ב- Ladies and Gentlemen חגיגי - שהתברר לנו בהמשך שכך הוא מתחיל כמעט כל משפט-  והסביר שחלקנו מיועדים לשייט של יום אחד, חלקנו (למשל T ואני) ליומיים כולל לילה, וחלקנו לשלושה ימים. ההסבר היה מבולבל וכמעט לא ניתן לפענוח, אבל בסופו הצליח כל אחד מנוסעי האוטובוס להבין מה הוא אמור לעשות.

ריחמתי על אלו שבחרו שייט של יום אחד, כי עד שהגענו למפרץ כבר היה אחר הצהריים, והרבה הם ודאי לא הספיקו לראות בשייט הקצרצר שלהם.

מאוחר יותר הבנתי שגם הדיל שלנו לא היה מוצלח בהרבה. המארגנים ניסו לדחוס לעשרים וארבע השעות בהן שהינו על הסירה גם ביקור במערת נטיפים (שהבנתי שהיא יפה מאד אבל כל כך צפופה ועמוסה בתיירים שהחלטנו לוותר על התענוג), גם שיעור בישול כושל וחובבני - המדריך העילג עצמו הפך לשעה קלה לטבח וניסה להראות לנו איך מכינים spring roll - גם שיעור טאי צ'י בזריחה (שאיש מנוסעי הסירה לא התעורר אליו) וגם קריוקי אחרי ארוחת הערב (שאיש לא נשאר כדי להשתתף בו).

היתה תחושה שניסו להשרות אווירה של קייטנה לחבורה של מטיילים בוגרים, שלא ממש היו מעונינים בכך. נראה היה שכולם, כמונו, רצו לשוט במפרץ הרגוע וליהנות מהנופים.....


T נהנה על הסיפון











הנוף המהמם שרואים לאורך השיט





"גזלן"ית שמגיעה על סירה קטנה ומציעה את מרכולתה לתיירים על סירות


בסך הכל השייט עצמו היה יפה מאד, המפרץ יפהפה - ואם לומר משהו טוב על הסירה עצמה: האוכל היה טעים.

כפי שכבר הזכרתי, המדריך, שהציג את עצמו כדיויד, דיבר בהיגוי כל כך נורא שאת רוב דבריו רוב האנשים לא הצליחו להבין. היו אלה תיירים מאד מנומסים ולא העירו על כך דבר, אבל ניתן היה לראות את  התאפקותם לא לצחוק. זה היה ממש מביך. ומביש.
לא יכולתי להתאפק והקלטתי אותו

אגב, כאשר ביקשו מאיתנו משוב בסוף השייט, והתייחסנו לנושא הזה - בא המדריך להתחנן שנשנה את מה שכתבנו, אחרת הוא יפוטר לאלתר. כיון שידענו כבר שיש סיכוי סביר שזה מה שבאמת יקרה, שינינו את המשוב בלב כבד, אבל מאד עודדנו אותו לעבוד על ההיגוי שלו עם דובר אנגלית, אחרת ימיו כמדריך תיירים באמת יהיו ספורים. דיויד לא הפסיק להודות לנו עד שירדנו סוף סוף מהסירה. הרגשנו מאד לא נעים.

בנוסף, הביורוקרטיה הויאטנמית שם בנויה כך, שבכל יום חייבת הסירה לחזור להירשם במעגן. כתוצאה מכך, גם מי שנרשם לשלושה ימי שייט, בעצם חוזר ורואה את אותם האתרים שוב ושוב....משהו מוזר ביותר.

המסקנה שלנו היתה, שלו יכולנו לתכנן את החלק הזה של הטיול שוב, היינו נוסעים ישר למפרץ מ-Sa Pa, מדלגים בכלל על החזרה ללילה אחד להאנוי. היינו לוקחים חדר במלון שם, לחופי המפרץ ועושים שייט של יום אחד (אבל מהבוקר, לא משעות אחר הצהריים) ומוותרת על שינה על הסירה.
אבל גם ככה נהנינו, פשוט חפהפה שם.

מה שכן, למחרת היינו אמורים לטוס ל-Hue מהאנוי, וחישוב מהיר של שעת העגינה של הסירה פלוס זמן הנסיעה באוטובוס הגמדים הניב מסקנה שלא היינו מגיעים בזמן לשדה התעופה בהאנוי. הוספנו לכך את העובדה שג'ו הורה לנו להפקיד את המזוודות שלנו במלון בהאנוי (כי נסענו כזכור עם one small bag)....והרמנו אליו טלפון ושטחנו בפניו את חששותינו.

תוך זמן קצרצר חזר אלינו סוכננו היקר עם פתרון - הוא שולח לנו נהג פרטי שיסיע אותנו לשדה התעופה, במקום האוטובוס. במקביל, יאסוף נהג אחר את מזוודותינו מהמלון ויביא לנו אותם לשדה התעופה. כבר אמרתי ששירות כזה עוד לא חווינו מעולם?

בעייה אחת התעוררה כאשר ירדנו מהסירה - ולא ברור אם היא נגרמה ממשהו שאכלתי או מהדקות המעטות שחיכיתי בסירת המנוע הקטנה שהובילה אותנו מהקרוז למעגן - חטפתי בחילה נוראית שליוותה אותי לאורך כל הנסיעה לשדה התעופה וגם בטיסה. פעמיים הקאתי את נשמתי בשדה ופעמיים על המטוס עצמו - בקושי הספקתי להגיע לשירותים. הפעם השנייה על המטוס היתה ממש בשלבי הנחיתה האחרונים....הדיילים ההמומים לא אמרו מילה כאשר השתחררתי מחגורתי וממושבי ורצתי כל עוד נפשי בי לשירותים.....ממש לא נעים!

רצוצה ומסמורטטת עליתי על ההסעה שחיכתה לנו כמובן בשדה ב-Hue.....הנהג המודאג התעניין בשלומי, והסיע אותנו במהירות ובביטחה למלון. לא ידענו זאת אז, אבל הנהג הזה הסיע אותנו יומיים אחרי כן מ-Hue ל-Hoi An. הוא לא היה מדריך תיירות ולא דיבר כמעט אנגלית, אבל היה מאד נחמד ויצא מגידרו עבורנו.
אפשר לומר שהיום הזה היווה את נקודת השפל של החופשה שלי בויאטנם - מרגע זה ואילך הכל התחיל להיות הרבה הרבה יותר טוב. אפשר אפילו לומר שמבחינתי, החופשה בויאטנם התחילה ב-Hue....אבל זה כבר בפוסט הבא.

וגם כאן

אין תגובות: