יום שלישי, 7 בפברואר 2017

קצת על השיגרה

עם כל התיעוד שאני עושה של החופשה בויאטנם וקמבודיה, אני מדלגת בעצם על השיגרה היום יומית.
כיון שהבלוג הזה הוא סוג של יומן בו אני מתעדת לעצמי את חיי, חשוב לי מדי פעם להתבונן על מה בעצם קורה איתי עכשיו. ברגע זה.

כשחזרנו מחו"ל מייד התייצבו אצלנו הנכדים (עם אמא שלהם כמובן), ממש באותו היום. נראה היה שלא יכלו לחכות אפילו לסוף השבוע כדי לראות אותנו. קשה לתאר את התחושה הזאת, של נכד שהתגעגע שרץ לבין זרועותי ונשאר שם, חמים ומחבק.
באותו סופשבוע הם גם ביקשו להישאר לישון.
כרגע אני אוספת אותם מהגן פעם בשבוע, אבל ייתכן שזה יהפוך להיות פעמיים בשבוע. בתי נמצא בשלבים אחרונים של התמחות (בפסיכולוגיה קלינית של ילדים) ובשנה האחרונה כבר מקבלת לקוחות אחרי שעות עבודתה בקליניקה פרטית ברעננה, אבל עכשיו היא התחילה לקבל גם בראשון לציון, וזה אומר עוד שעות סבתא.

לסבא T אין כרגע זמן להצטרף אלי בביקורים האלה, עסקי הייעוץ העסקי שלו ושל שותפו ע' פורחים, בעיקר עבור מסעדות, רשתות מזון, קייטרינג וקייטרינג מוסדי ועוד. יש להם עוד ועוד לקוחות וכבר שכח שלא מזמן היה חצי בפנסיה. ועל זה נאמר: בלי עין הרע.

חזרתי בשמחה ובמרץ למתאמנים המועטים והאהובים שלי, ואני מרגישה שבתחום הזה אני בדיוק היכן שאני רוצה להיות.
כרגע אני לא משתתפת בקבוצת מנטורינג כלשהי, אבל נעזרת במאמן שלי להדרכה בעת הצורך.
לא נרשמתי לאף תכנית המשך באימושיין, אבל בטוחה שבהמשך אחזור לשם.
המחזור הנוכחי של סדנת הכתיבה שלי עומד להסתיים, ואני מתלבטת עדיין אם להמשיך למחזור הבא או לא.
ומאין ההתלבטות?

אני חווה מחסום כלשהו, כמה שזה מצחיק לומר. בבלוג אני כותבת עלי, אני לא מסגננת ולא עורכת. בסדנא אני כותבת קטעי טקסט וסיפורים - ושם אני כרגע חווה חסימה. לא מצליחה לחשוב על שום דבר שאני רוצה לכתוב עליו. אני מתחילה ומוחקת. בוהה בדף הריק.

אולי זה ישתחרר מתישהו ואולי לא....בינתיים אני משתתפת בסדנא בעיקר בתרגילים המובנים יותר (מלשון מבנה, לא הבנה) ובעריכה והערות על כתיבתם של האחרים. המנחה, שהתחילה נהדר לדעתי, מתנהלת בשיעורים האחרונים כאילו הראש שלה במקום אחר. יש איזשהו אי סדר בהתנהלות, חוסר מיקוד....נראה איך זה יתפתח.

החיילת שאינה חיילת נמצאת בשלבי עזיבה.
לא סיפרתי הרבה עליה לאחרונה - רוב הזמן כי היא באמת נכנסה לסוג של שיגרה ברוכה, בין עבודתה, לטיפול הפסיכולוגי שסוף סוף החלה להתמיד בו, לחבר שלה ולחברות...אבל גם כי התחלתי להבין שלשהות שלה אצלנו בבית כבר אין ממש תועלת ואין משמעות. היא מגיעה רק לישון וגם זאת - לא בכל לילה. היא מתחמקת מלבלות איתנו זמן ואפילו הפסיקה להשתתף איתנו בארוחות.
בנוסף מיומנויות שהיו לה כשרק הגיעה אלינו כמו לכבס לעצמה או לנקות אחרי עצמה במטבח - נעלמו כלא היו. והחדר שלה....טוב, לזה אני לא נכנסת.

לקראת נסיעתנו לחו"ל שאלנו אותה אם היא מוכנה באמת לקחת על עצמה את שתיים-שלוש המשימות שנדרשות כאשר אנחנו נעדרים לזמן רב: הבאת הדואר (כדי לצלם ולשלוח לנו חשבונות לתשלום), השקיית עציצים (מספיקה פעם בשבוע) וכמובן הטיפול בחתולים.
היא חזרה כמה פעמים על הסכמתה, ויחד עם זאת השארתי לה מספרי טלפון של משפחה וחברים (בעיקר השותף ואשתו, שהם הממונים על הפעילויות האלה בדרך כלל כאשר אנחנו נוסעים) והפצרתי בה להעזר בהם אם היא רואה שהיא לא עומדת במשימות.

מהר מאד הבנו שלא רק שהיא לא עומדת במשימות, היא גם לא מבקשת עזרה מאף אחד. התחלנו, באי רצון ובלית ברירה לנהל אותה מרחוק - הבאת דואר? היו חשבונות? ("איך אני יודעת שזה חשבון?")  - טוב, תצלמי הכל ותשלחי... - השקית עציצים? החלפת מים לחתולים? - התעסקות מיותרת שהעיבה לא מעט על חופשתנו.
 וכשחזרנו גילינו שכלי המים של החתולים היה ריק! המטבח היה מטונף, ושוב, אני בכלל לא רוצה לדבר על המצב של החדר שלה....

הצצות אקראיות במצלמות האבטחה גרמו ללב שלי להתכווץ כאשר ראיתי איך היא נכנסת הביתה, החתולים רצים לקראתה, היא מתעלמת מהם לחלוטין שקועה בטלפון ועולה לחדר.

לא הצלחתי (והפסקתי לנסות) להבין האם היא התנהגה ככה בכוונה כדי שנכעס, כדי שנתעסק איתה ובכך ניתן לה תשומת לב (ובכוונה לא נפלנו למלכודת הזאת ולא אמרנו דבר) או כי באמת היא כל כך עסוקה בעצמה ששום דבר ואף אחד אחר לא קיים.

בשיחות לגמרי כלליות שניהלנו מאז, אמרנו לה בגילוי לב שהיום כאשר הצבא מאחוריה, המשפט גם הוא מאחוריה, יש לה עבודה טובה ומסודרת - אנחנו מבינים שאנחנו כבר לא בנויים לחיות עם בת עשר'ה בבית, ושבזמנה החופשי תתחיל לחפש לעצמה בית משלה.

תוך כמה ימים היא מצאה חדר בדירה עם שותפה, והיא אמורה לעזוב בימים הקרובים. השיחות היו טובות בדרך כלל, כאשר היא אמרה שהיא הרגישה שזה עומד להסתיים (איך? אפילו אני לא הרגשתי שזה עומד להסתיים) ושהיא מבינה שהגיע הזמן, מאד מעריכה את כל מה שעשינו עבורה, ורואה את ההתפתחות שהיא עברה מאז שהגיעה אלינו ועד היום.

אי אפשר לדעת מה היא באמת מרגישה וחושבת, כי היא ממשיכה לשקר ללא לאות, בדרך כלל גם מספרת לכל אחד מאיתנו שקר אחר - ועם כל החמלה והדאגה הכנה לשלומה, אני מבינה שאני צריכה גם להתחשב בעצמי. בעצמנו. ולנו זה הספיק.
התאמנו את עצמנו למציאות שונה לגמרי מזו שהתכוונו אליה - מחיילת שמגיעה לסופי שבוע קיבלנו דיירת קבועה, שהפכה לאזרחית, שנזקקה להמון תשומת לב ועזרה נפשית ופיסית.....מרגישה שעשינו את שלנו. עכשיו רוצה את הבית שלי בחזרה.
מקווה שהאווירה הטובה ביננו תימשך עד שתעזוב סופית, ומקווה שתעזוב סופית במהרה.

מעבר לכך אני קוראת, נפגשת עם חברות, מתעמלת...ומתכננת כבר את הטיול הבא.

וגם כאן 

אין תגובות: