יום רביעי, 15 בפברואר 2017

אימונים #38 - הכל או לא כלום

הם היו שם לאורך כל ילדותי, בכל שכונה בה גרתי, בכל כיתה בה למדתי.
בכל מקום, בכל שכבה תמיד היה איזה ילד שהיה דחוי כזה. לפעמים זה בגלל שהוא מעוות באיזושהי דרך, או שונה מכולם...לא יודעת אפילו איך זה קורה.

אני אף פעם לא הייתי מאלה שלועגים לילדים החלשים, הדחויים האלה. מעולם לא השתתפתי בחרמות נגדם, אבל מעולם גם לא עשיתי דבר כדי להילחם בעדם. כילדה הייתי מחוץ לעניין. כאילו קיבלתי את המצב כפי שהוא. או התעלמתי ממנו. ילדים - בייחוד החזקים, המקובלים - צחקו עליהם, ירדו עליהם או נידו אותם. 
כשהייתי בכיתה ו', בארצות הברית, היה אחד כזה בכיתתי: בְרֶט

כנראה שהיה לו שיתוק מוחין קל, הוא היה קצת מעוות אבל הוא היה בכיתה שלי, בכיתה רגילה, בבית ספר רגיל. והבנים, בעיקר, היו יורדים עליו, לא משתפים אותו במשחקי הכדור בהפסקות.

רוב הזמן בכלל לא נתתי דעתי לכך. זה לא הטריד אותי. הייתי עסוקה בעניינים שלי, עם החברות שלי, עם המשחקים שלי. ידעתי שזה קיים, כי עובדה שאני זוכרת את בְרֶט, אבל לא עשיתי עם זה שום דבר. 
נכון, לא צחקתי עליו ולא ירדתי עליו אבל גם לא הגנתי עליו. 

אני זוכרת יום אחד במיוחד. שיחקנו מחניים בהפסקה בחצר בית הספר, וכנראה שהוא שיחק יחד איתנו,והבנים ירדו עליו כל הזמן. אני אז הייתי בתקופה שמאד רציתי למצוא חן בעיני הבנים, פתאום גיליתי שיש בנים. אני זוכרת את עצמי חוזרת הביתה ומנסה לספר לעצמי, שזה לא שהם התכוונו להתאכזר אליו ספציפית, אלא שבמחניים תמיד יורדים זה על זה. ממש מצאתי את עצמי מצדיקה לעצמי את ההתנהגות שלהם, ובעיקר את העובדה שלא עשיתי כלום ולא אמרתי כלום. והדחקתי את זה, וזהו. ולא עשיתי עם זה כלום גם אחר כך.

אני בחדר האימון, מתארת למאמן שלי את תחושת האשמה שמכווצת לי את הגוף בהקשר של עזיבת החיילת. כשאני מדברת עולות לי המלים גירוש, דחייה...ומתוך התחושות שהן מעלות, צף ועולה הזיכרון הזה. 

"כלומר, הרגשת רע עם מה שקרה? ועם איך שלא הגבת?"  שואל המאמן

ואני מבינה שכן, הרגשתי רע ולא הרשיתי לעצמי להרגיש רע. תירצתי זאת לעצמי והדחקתי את זה. אמרתי לעצמי שכולם תמיד צוחקים עליו, ושזה לא קשור אלי. עובדה שאני זוכרת את המקרה הזה, סימן שמשהו בתוכי ידע שזה לא בסדר. אבל משהו חזק יותר אמר לי "תזרמי עם הרוב, את רוצה להיות מקובלת...אל תעשי עם זה שום דבר" ולא דיברתי על זה עם אף אחד, לא העליתי את הנושא בפני אף אחד. הדחקתי.
ועכשיו פתאום כשדיברנו על המילה "דחוי" אז בְרֶט קפץ לי לזיכרון. זה כל מה שאני זוכרת. ואני יודעת שהיו עוד. לא זוכרת אותם. ילדים בכל שכבה, בכל תקופת גיל. כאלה שהמקובלים התייחסו אליהם לא יפה, ובפועל שיתפתי פעולה בכך שלא עשיתי כלום.

"לא ידעת לעשות כלום, לא יכלת לעשות כלום, כנראה" אומר המאמן

ואני לא ממהרת לפטור את עצמי. אולי, אני אומרת. אולי אם הייתי קצת פחות פחדנית, קצת פחות מרוכזת בעצמי....לא יודעת.

"אם את מסתכלת על הילדה הזאת, מה את אומרת עליה?" שואל המאמן

שהיא היתה קצת בתוך בועה. היה לה נורא קל, היא היתה מקובלת, אהבו אותה, אף פעם לא עשו לה בעיות מבחינה חברתית, ואף פעם היא לא היתה צריכה להילחם על המקום שלה בחברה. היא היתה מוצלחת בלימודים, והיא נראתה חמודה, והיא לא ראתה אותם, את המסכנים.

אני מדברת ועולה לי הבכי. אני כועסת על הילדה הזאת. הילדה שהייתי. אני לא אוהבת אותה במיוחד.

"מה היית אומרת לה אם היית יכולה לגשת אליה?" מבקש המאמן

קודם כל הייתי מעמידה אותה מול כל הילדים, שתסתכל עליהם באמת, שתראה מיהם החלשים. שתראה אותם. שתספר לעצמה, שאת זאת אף פעם לא בוחרים לקבוצות, ועל זה צוחקים כי הרגל שלו עקומה. אני לא זוכרת את כולם, במקרה אני זוכרת כרגע רק אותו, את בְרֶט . הייתי מכריחה את הילדה שהייתי לראות אותם, קודם כל.

אני נאנחת. 
והייתי, בלי דרמות ומהפכות, ניגשת לילד כזה ומתחילה לדבר איתו. לשאול אותו דברים. אולי להזמין אותו אלי הביתה לשחק.

"לאותו בְרֶט?" מוודא המאמן

כן, אני מהרהרת בקול. בזמן שכולם משחקים זה עם זה ויורדים עליו, הייתי ניגשת אליו, לוקחת אותו הצידה ומשחקת אתו משהו אחר. אם הוא היה מסכים. במיוחד כדי שהיא, הילדה שהייתי, תראה שלא חייבים לזרום עם הרוב האכזר. יכול להיות שהיא לא חשבה על זה בכלל, ויכול להיות שהיא פחדה שאם היא תתחבר אליו אז יחרימו אותה.

ואני רוצה להגיד לה שיכול להיות שבדיוק ההפך. שאולי אם היו רואים שהיא חברה שלו, אז עוד אנשים היו באים, ורואים מיהו, ומצטרפים למשחק. וייתכן גם שכן, היו מחרימים גם אותה ויורדים גם עליה, ואני מרגישה שלא נורא שהיא תחווה פעם אחת שמחרימים אותה. שתבין איך אחד כזה מרגיש. ושזה לא סוף העולם. לא יודעת אם היא פחדה מזה או אפילו לא הביאה את זה בחשבון. אבל הייתי פותחת לה את העיניים. כי היא לא ראתה את מה שלא היה לה נוח לראות. 

"מה היא היתה עושה אם היא היתה יכולה?" שואל המאמן, "בואי נפעיל אותה רגע" הוא מבקש

אם היא היתה בכלל מודעת.....אני מהרהרת בקול

"עכשיו היא מודעת, ועכשיו היא יכולה, אנחנו נותנים לה כוחות" הוא אומר

קודם כל, אני אומרת, היא הייתה מדברת על זה. אני לא דיברתי על זה. עם ההורים, למשל. הייתי אומרת להם שיש לי ילד בשם בְרֶט בכיתה. אולי הם ידעו עליו, אין לי מושג. וכולם מתאכזרים אליו, צוחקים עליו, לא משתפים אותו במשחקים, ועד עכשיו לא התייחסתי לזה בכלל. ועכשיו אני מבינה שזה לא בסדר. הייתי מספרת להם שהבנתי שהיחס אליו לא תקין. ששמתי לב אליו פתאום, ואולי נזמין אותו הביתה. אולי ניצור קשר עם הוריו ונזמין אותו. היינו בטוח מוצאים משחק ששנינו יכולנו לשחק. 

"מה היית עושה בחצר כשהיית רואה שמציקים לו, אם היית יכולה?" הוא מתקדם לשלב הבא

לו היו לי כוחות.....הייתי באה, נעמדת לידו, וצועקת עליהם שיפסיקו לדבר ככה. שזה פוגע. שזה לא פייר לפגוע כך במישהו רק בגלל איך שהוא נראה. ושהם לא יודעים מיהו ומה עובר עליו. וזה סתם רע. הייתי אומרת להם שהם רעים, וזה פוגע. ועכשיו משום מה נדמה לי שזה היה גורם לו להרגיש לא בנוח....

הייתי שואלת אותו אם הוא רוצה לבוא לשחק איתי במשהו אחר. הייתי נעמדת מולם ושואלת למה תמיד הם מציקים לו? למה הם מציקים לחלשים. שירדו אחד על השני...

"מה קורה לך בגוף?" הוא שואל

יש תחושה של התרגשות. כאילו הלוואי ויכולתי לעשות את זה עכשיו, בדיעבד. קצת פחד של מה יהיה ואיך יגיבו, אבל גם התרגשות לקראת לעשות משהו שעוד אף פעם לא עשיתי. 

"שימי לב לנשימה", הוא מבקש

ובאמת הנשימה קצת כבדה, אבל בעיקר כי כל בית החזה מלא בפעילות...משהו גועש לקראת האפשרות העלומה הזאת של לעמוד להגנתו של החלש....יש אדרנלין...יש לחץ.

"יש עוד משהו שהיית עושה אם היה אפשר?" שואל המאמן

ואני חושבת שהייתי פונה גם למורה שלי, כי אני לא זוכרת שהוא אי פעם התערב. אני בכלל לא זוכרת את המבוגרים בקטע הזה, רק את הילדים. הייתי מבקשת מהמורה שיפנה לכיתה. שיסביר למה בְרֶט שונה מאיתנו. שיבקש מכולם להתייחס אליו יפה. בטוחה שהייתה לו אפשרות לציין אותו במיוחד, להסב אליו תשומת לב טובה. באמת הייתי מדברת עם המורה שגם יעשה משהו. אולי הוא עשה, ואין לי מושג. 
זה מה שמכעיס אותי. העיוורון הזה שלי, האדישות הזאת. ההתרכזות בעצמי ובעולם החברתי שלי.

נראה לי שגם עכשיו, בהקשר של החיילת, זה מה שמרגיז אותי.
נו, אז לא יהיה לי כל כך נוח, אז מה? אלה חיים של מישהי, מישהי שרציתי לעזור לה, מישהי – שבניגוד לבְרֶט – שלא ראיתי אותו בכלל – אותה כן ראיתי ולה כן רציתי לעזור. כאילו החלק הזה של להיות קשובה לעצמי ול-well being    שלי ושל בעלי זה שטויות! יש פה מישהי שמצבה קשה יותר וצריך להתעלות מעל לנוחות שלנו.

"אוקיי אז בואי נסתכל רגע גם על ההקשר אבל גם על ההבדלים בין שני המקרים, בסדר?" מבקש המאמן "בין הזיכרון הזה לבין הסיטואציה שבה את מרגישה שאת מגרשת, דוחה, מנדה...את מי שרצית להיטיב עמה".

התחושה של הגירוש היא לא רק שאני עכשיו אומרת לה לעזוב את הבית. זו מישהי שגורשה שוב ושוב מהבית שלה, ואני עכשיו לא יותר טובה מאמא שלה או מהאב החורג שלה או מכל אחד אחר שהעיף אותה מאיפה שהיא הייתה. זאת הנקודה.

"אוקיי אז איך זה קשור לזיכרון" הוא מנסה להבין

שאני לא יותר טובה מכל אלה שהשמיצו את בְרֶט וירדו עליו בעצם זה שלא עשיתי כלום. בעצם זה שהייתי אדישה למה שקורה. ההבדל הוא שעם החיילת כן ניסיתי לעשות משהו. ועכשיו אני מקלקלת אותו. זאת הנקודה. ניסיתי להיטיב – ובהיגיון שלי עשיתי מעל ומעבר למה שחשבתי שאצטרך לעשות – התערבתי בתחומים שכלל לא חשבתי שתהיה לי נגיעה אליהם, ולימדתי אותה דברים שלא היה לה סיכוי ללמוד – ועדיין בתחושה שלי מה שאני עושה עכשיו זה כמו שזרקו אותה לפנימיה, וכמו שאמא שלה זרקה אותה סופית בגיל 18...זה ההבדל בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני חושבת שאני יודעת.

 "אוקיי." הוא שותק רגע. "מה עוד את רואה?"

אני לא יודעת שום דבר על בְרֶט, על עולמו, על רגשותיו....אבל עליה אני יודעת שהיא חווה את זה כגירוש. למרות שמראש היא ידעה שזה זמני, והיא יודעת שעזרנו לה להתכונן לחיים עצמאיים...אבל היא לא חשבה שזה יקרה כל כך מהר, מבחינתה זה להפסיק באמצע. יותר מזה, אני די בטוחה שהיא בכלל לא רוצה לצאת לחיים עצמאיים. היא רוצה את הילדות המפנקת והחמה שמעולם לא הייתה לה. היא רוצה משהו שכבר לא יכול לקרות במציאות. היא לא רוצה לראות את המציאות. ומי שמראה לה באכזריות את המציאות, מבחינתה, אלה אנחנו. אנחנו מעמתים אותה עם האחריות שלה, עם חשבון הבנק שלה, עם העבודה שלה, עם מערכות היחסים שלה – כמעט בניגוד לרצונה.

"יש לי פה משהו שהוא חסר" הוא חושב בקול רם, "ואני לא יודע מהו. יש פה את הילדה שנעמדת להגנתו של בְרֶט, מתעמתת עם הילדים שמתאכזרים ומבקשת מהם להפסיק..." הוא עובר על העבודה שעשיתי עד כה באימון. "היא גם מדברת עם הוריה, ועם המורה, ומתחברת עם בְרֶט"

ואני שמה לב שזה מה שעשיתי כשלקחתי את החיילת אלי הביתה. מצאתי את אותו אחד שמזלו לא שפר עליו. באופן יזום מצאתי אותו, ולקחתי אותו הביתה.

"נכון" הוא אומר

אבל מה אני עושה עכשיו? אני שואלת את עצמי. זה מה שחסר. מה קורה עכשיו?

"זה עד הנקודה שזה לא מתאים לך כבר" ממשיך המאמן את קו המחשבה שלי...

אני משקפת את דבריו וממשיכה: זה עד הנקודה שזה לא מתאים לי, וזה גם עד הנקודה שנראה לי שזה כבר לא תורם לה. ובכל זאת, זה לא בדיוק אחד לאחד. זה כאילו עשיתי את הצעד של לראות אותה ולהיטיב עמה....אבל מה הלאה? זה לא אימוץ, זה אפילו לא משפחת אומנה.

"גם את בְרֶט הזה, אם היית יכולה, אז לאו דווקא היית הופכת לחברה שלו" יש לו פתאום הארה

וזה נכון. רציתי לראות את מצוקתו של הילד, להפסיק את ההצקות כלפיו, אולי אפילו לשחק אתו בחצר – אבל זה לא אומר שעכשיו הוא חבר שלי. רק רציתי שיפסיק לסבול, שיראה שמישהו רואה אותו אחרת. שיראה שמישהו עומד לצידו מול המציקים. 

"נתת לו הרגשה באותו רגע שיש מישהו שעומד בשבילו" הוא אומר. "זה משהו שאף אחד אחר לא עשה עד אז".

ויכול להיות שזה הכל. יכול להיות שזו חוויה מעצימה עבורו, בפני עצמה.

"אנחנו מדברים עלייך, על החוויה שלך" הוא מתקן אותי. אין לנו מושג איך הוא מרגיש ואיך הוא היה מקבל את זה.

אז זה אותו הדבר: הנה באתי, ראיתי אותו, הגנתי עליו, אולי אפילו הזמנתי אותו הביתה פעם אחת, אבל לאורך זמן ייתכן שלא הייתי רוצה להיות חברה שלו – ואז ההרגשה שלי היא, שאולי כבר עדיף היה שלא אתייחס אליו מלכתחילה. זאת ההקבלה

"אז זה המנגנון שאנחנו מזהים כאן. הילדה עושה שיקול, אולי לא במודע, שאם היא תגן עליו פעם אחת, למרות שזה חשוב לה, היא לא יכולה להגן עליו כל הזמן" הוא מבין איך הראש של הילדה שהייתי עובד

ואז חבל לה לאכזב אותו, עדיף שהוא יהיה רגיל שלא מתייחסים אליו.

"יפה" הוא אומר.

אז פה האשמה. הנה הראיתי לו משהו טוב, ואז הנה יש....ואופס, הנה כבר אין

"אז גם יש אשמה שאת לא עושה עבורו דבר, לא מתייצבת לצדו מול המתקיפים, וגם את יודעת שאם את תפעלי, זה גם יכול להזיק לו" הוא אומר.

זה הפחד שלי. או שתעשי משהו עד הסוף.....או שעדיף שלא תעשי בכלל. שזה מצחיק, כי – מה זה עד הסוף? מלכתחילה לא הייתי מתחייבת לכל החיים. בטח לפני שהכרתי אותו. את ברט. או אותה, את החיילת לצורך העניין. זה כבר תלוי במערכת היחסים שהייתה מתפתחת בינינו. העובדה היא שהייתי פתוחה לקשר מתמשך, גם אחרי שהיא תעזוב. אם ככה היו מתפתחים היחסים. זו הייתה אפשרות, שכרגע לא נראית שתתממש.

"אולי את עושה את זה פעם אחת וזהו." הוא אומר.

אז אולי זאת החרטה....אני מהרהרת בקול, ונאנחת קשות. אוף!

"יכול להיות שזו המסקנה של הילדה" הוא אומר.

אם אני מתייחסת אליו, אל ברט, אז לקחתי על עצמי אחריות. עכשיו זה קשור אלי. עכשיו אני צריכה לעמוד בזה. גם אם זה לא מתאים לי. גם אם מתברר שהוא חרא של בן אדם. ושהוא מניפולטיבי, ושלא כיף לשחק איתו.

"בדיוק" מבין המאמן. "אז עדיף לא לעזור מלכתחילה. עדיף לתת לו להתמודד, לא לגשת אליו אפילו, כי גם ככה הוא רגיל לזה, ועדיף לא להציע לו משהו שאולי לא תוכלי להתחייב אליו בהמשך. לא לתת לו משהו אחר, כי המשהו האחר הזה יכול לכבול אותך."

כן, זה עלול לכבול אותי, וכשארצה להשתחרר מזה, אפגע בו.

"זאת אומרת" הוא מנסה משהו, "שאם הילדה הפעילה היתה יכולה, היא היתה ניגשת אל ברט ואומרת לו: 'תשמע, אני עוזרת לך פעם אחת רק כדי שתרגיש מה זה, רק כדי שתראה שאתה לא לבד, שאפשר גם אחרת. אני אראה לך איך עושים את זה'. איך זה נשמע לך?"

ועולה לי צחקוק מוזר, לשמע האפשרות החדשה. זה מעניין.

"כי הדיכוטומיה הייתה או הכל או לא כלום. הילדה לא ראתה אפשרות אחרת"

ואני ממשיכה את הקו שלו, ומפעילה שוב את הילדה, שניגשת לילדים המציקים ואומרת להם "תקשיבו, אני לא חברה שלו ולא מכירה אותו ואני לא יודעת איזה מן בן אדם הוא בְרֶט, אבל זה ממש לא לעניין שאתם צוחקים עליו ויורדים עליו כל הזמן. תפסיקו עם זה. "ואתה", אני פונה לבְרֶט עצמו,"אתה אל תתן להם".

ואני מבינה שזה בעצם מה שעשיתי עם החיילת.

"נכון", הוא מסכים. "זה האמצע".

ואני נושמת עמוק, וחושבת שאולי עם זה אני יכולה לחיות.

והמאמן שואל אותי איך זה מרגיש בגוף.

אני בודקת את הגוף, הוא יותר רגוע. עדיין יש פעילות באזור החזה....

"זה בסדר", הוא אומר. "זו פירצה שלא ראינו עד עכשיו"

וזה מרגיש נכון. הראיתי לחיילת שלנו משפחה מסוג אחר, יחסים מסוג אחר. לימדתי אותה קצת איך להתבונן על עצמה בתוך מערכות יחסים. איך לקחת אחריות בנושא של עבודה, של כסף, של לכבד את עצמה בזוגיות. הראיתי לה את התגובות שלה – ולימדתי אותה לשהות קצת....להבין מה קורה כשנלחצים לה כפתורים....לא את הכל היא הבינה, לא בכל היא הסכימה להתבונן, אבל משהו נזרע....

ולא ראיתי את זה בכלל קודם.

"ואז מראש הילדה אומרת שזה תפקיד חולף, זה לא תפקיד קבוע שאותו היא תעשה בכל מחיר", מסביר המאמן

ואני מבינה שאירוח החיילת בביתי היה סוג של ייעוץ או הדרכה ולא אימוץ. 
וזה מדהים כי בראש תמיד היה לי ברור שזה התפקיד. מארחת לרגע, מורה, מדריכה. אבל בלב....זה הרגיש אחרת.

"הלב כנראה קשור לילדה שבתוכך, זאת שמנהלת אותך", מסביר המאמן

 ולראשונה מאז שהחיילת עזבה, אפילו מאז שהתחלנו לדבר על העזיבה שלה, אני חשה שמשהו קטן השתחרר בי באמת 

וגם כאן

אין תגובות: