יום רביעי, 16 באוגוסט 2017

נכדים, הצגה ועוד עדכונים

היום יום הנישואים ה-38 שלנו.
42 שנים אנחנו ביחד, מתוכן 38 נשואים. חתיכת פז"מ.

בבוקר שנינו שכחנו מזה לגמרי. באיזשהו שלב שמתי לב לתאריך, ירדתי לחדר העבודה שם T היה שקוע במחשב, ואמרתי לו: "תעצור הכל" והוא הרים את עיניו, לא מבין. "מזל טוב" חייכתי אליו, והוא צחק "תעצור הכל, לא הבנתי מה קרה. היום ה-16? שכחתי לגמרי". כן, גם אני שכחתי.
התחבקנו, צחקנו, וזהו.
כבר שנים שאנחנו לא עושים עניין גדול מיום הנישואים. אבל תמיד מתישהו במהלך היום נזכרים לציין אותו.

אתמול הנכדים היו כאן, באו בשני בערב וישנו כאן.
הם הגיעו מאוחר יחסית, כבר אחרי ארוחת ערב, מקלחת ואפילו צחצוח שיניים, וכל מה שנותר לי לעשות הוא לספר להם סיפור לפני השינה.
"אתם  עייפים?" שאלתי באיזשהו שלב, כשחכמוד ביקש עוד פרק ועוד פרק בספר הנוכחי ("הסיפור המושלם" מאת אלדד אילני).
"מה פתאום?" אמר נשמותק. "אני לא עייף". שאלנו אותו בחיוך אם גם כשהוא נרדם הוא לא עייף. "לא" הוא אמר בהחלטיות. "אני גם אף פעם לא נרדם". צחקנו,  והזכרנו לו שתמיד בסוף הוא נרדם בסלון על הספה, והוא ענה "אני לא אירדם. אני אף פעם לא נרדם" ותוך שניות הוא נחר לי על הברכיים, בזמן שהשלמתי עוד פרק בסיפור.
חכמוד הסכים לשמור את הפרק האחרון של הספר לבוקר, לקחנו את שניהם למיטות (בחדר השינה שלנו), ואחרי כמה חיבוקי לילה טוב ירדנו לסלון.
בבוקר נשמותק התעורר ראשון בסביבות רבע לשבע "סבתא אני רואה שכבר בוקר" ובא למיטה שלנו. חכמוד חלם חלום רע והתעורר ביבבות. באתי לחבק אותו ושאלתי מה חלם, והוא סיפר שבחלום הוא לקח את מכונית הלגו שקניתי לו לגן, ואיבד אותה. חיבקתי אותו עוד קצת ואמרתי לו שעכשיו הוא יכול להיות בטוח שזה רק חלום, כי הוא כבר לא ילך עוד לגן לעולם, כי הוא מתחיל כיתה א', והוא צחק.
התחלנו את הבוקר עם שוקו ודגני בוקר (לא בריא אבל אצל סבתא לפעמים מתפנקים....זה בסדר) מול הסרט "בייבי בוס" בפעם המי יודע כמה. במקביל חכמוד ביקש לסיים את הסיפור. אני לא יודעת מה דעתי על הספר הזה, אם אני ממליצה עליו בכלל או לא. את אלדד אילני אני בכלל מכירה מתחומים אחרים, נראה לי שזה ספרו היחיד או לפחות הראשון. אבל חכמוד נתפס לסיפור, וזה כבר אומר משהו. את "צ'יפופו באנגליה" לא סיימנו בסוף, כנראה שזה בכל זאת לא לגיל שלו.

אחרי הסרט הם נהגו קצת על המכונית ש-T קנה לחכמוד כשהיה פעוט.

לקח זמן עד שהם העזו לנהוג בה לבד, ועכשיו כשהם כבר גדולים ומיומנים, עוד מעט הם כבר יהיו גדולים מדי בשבילה. 
נהניתי לראות איך הם למדו לעצור, לתמרן, לנסוע אחורה ולתקן את זווית הסיבוב ואז להמשיך קדימה....מבחינתי הם התחילו ללמוד נהיגה כבר עכשיו. 

אחרי כן נסענו לבריכה. היה מאד מרענן במים הקרירים, והקפדנו גם להיות בחלק המוצל של הבריכה. עשינו הפסקות רק כדי לאכול משהו או ללכת לשירותים, ןחזרנו משם בדיוק בזמן, קצת לפני שבתי הגיעה לקחת אותם הביתה.
האמת שהייתי כל כך עייפה, שעליתי לישון עוד לפני שהיא עזבה איתם. הייתי גמורה, ולשם שינוי T גם כיבד את השינה שלי. אמנם הרגשתי כאשר הצטרף אלי למנוחה קצרה, אבל בכלל לא שמתי לב מתי קם ויצא מן החדר. ישנתי כמעט שעתיים. 

בערב אספנו את הורי מאצל אחי ונסענו להצגה בקאמרי. "רישיון לחיים". זוהי הצגה קצרה, מורכבת מסצינות קצרות. מישהו הגדיר זאת "על השואה, אבל עם הומור". בכוונה לא קראתי את הביקורות לפני שצפיתי במחזה. וטוב עשיתי. כי זה היה מקלקל לי. לא אומר "רוצו לראות" אבל אני שמחה שהלכנו למחזה הזה. והמשחק של שלוש הנשים (מרים זוהר האגדית, אודיה קורן ושרה פון שוורצע) היה טוב מאד לטעמי. האולם עצמו (קאמרי 3) מתחת לכל ביקורת. רק הכסאות המצ'וקמקים האלה היו חסרים לי, אחרי כמה ימים של "קייטנת סבתא" שגם ככה שיבשו את הגב שלי.................

היום אימנתי בבוקר ועוד מעט אאסוף את העוזרת. יום שקט יחסית, ובערב שוב יגיעו הנכדים. 
באיזשהו שלב הבנתי שהסבתא השנייה רצתה לקחת אותם מחר, אבל בדיוק אז היא חלתה בדלקת שקדים חמורה.....וכך יצא שכל השבוע הזה הם אצלי. לא נורא, אני נהנית מהמתוקים שלי. 
אני מנסה לשכנע את הורי שיקפצו לשעתיים במהלך היום (במונית, או שאחי יקפיץ אותם) אבל בינתיים לא הולך לי. 
נראה.

בגזרת החתולים שקט. הבוקר החלפתי להם את החול בארגז - אחרי שבעה ימים מלאים - ונראה שהם חיו עם זה בשלום. אולי סוף סוף פצחנו בשיגרה חדשה....ואולי סוף סוף סיימתי עם הסיפור הזה. 

וגם כאן

יום שלישי, 15 באוגוסט 2017

מתבקשים קצת קיטורים

אני לפעמים מתבאסת שבזמן האחרון רוב הפוסטים שלי נשמעים לי כמו "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים". אני מזכירה לעצמי שהמטרה העיקרית לבלוג הזה היא כתיבת סוג של יומן שמתעד לעצמי את היום יום שלי, אבל הוא גם נועד לתעד את הלבטים, את המחשבות, את הקשיים ואת התחושות.....ולאחרונה אני מרגישה שמשהו חסר.

אולי אני לא מקטרת מספיק 😕
אז חשבתי אולי לרכז יחד כמה קיטורים. קיטורים שלא קשורים אחד לשני. מה שעולה לי לראש.

למשל בהתכתבויות של קבוצת המנטורינג. אחת מאיתנו, זו שעזבה לקראת לידת בתה ובעצם בזאת התחילה את התהליך של התפרקות הקבוצה, הביעה רצון לחזור לתהליך של הדרכה, בעדיפות באותו הרכב קבוצה.
אחת אחרת, נקרא לה "הילדה" (כי היא הצעירה בקבוצה, רק בת 23), ענתה שגם היא חשבה על זה בשבוע האחרון, ושאולי אפשר קונספט חדש - כי לא מתאים לה 3 שעות פעם בשבועיים - ושאפשר לדבר עם המנטור/מאמן שלנו לגבי זה.
בשלב זה אני כתבתי להן שנראה לי שגם לי מתאים לחזור למנטורינג, וגם לי מתאים למצוא מתכונת קצת שונה ממה שהיה, אבל שאני גם שוקלת לנסות מנטור/ית חדש/ה. לגוון קצת.

"הילדה" ענתה שהיא מכורה למנטור/מאמן שלנו (שתינו גם התאמנו אצל אותו אחד, וגם היינו בקבוצת המנטורינג שלו), שהיא חייבת לו את חייה ואת כל ההצלחות שלה, ושהוא מבריק. שאת זה אני מאד מבינה, גם כי זה נכון, וגם כי היא צעירה מאד והתחילה להתאמן אצלו בגיל מאד צעיר (בצבא, נראה לי), והגיוני שהיא בשלב זה לא מביאה בחשבון אף אחד אחר.

אבל אז היא הוסיפה בהודעה "אמפי, איך נראית הקליניקה שלך היום?" שאלה שמנטורים שואלים בדרך כלל, ושבז'רגון המאמנים בעצם שואלת: "כמה מתאמנים יש לך?" והטון (הכתוב) שלה נשמע לי (אלוהים יסלח לי) מאד מאד מתנשא.
אולי אני סתם רגישה לעניין הזה, אני לא יודעת. אבל זה ממש הרגיז אותי. לחץ לי על כפתור. כאילו - מה זה עניינך איך נראית הקליניקה שלי, ואיך זה קשור לעניין קבוצת המנטורינג שאנחנו מנסות לגבש?

אני בכוונה שומרת על קליניקה "קטנה ואיכותית", ותמיד יש לי גם לפחות מתאמן/ת אחד/ת בהתנדבות.
אבל תכל'ס אני בפנסיה. עשיתי את שלי שנים רבות בתחום הפרנסה. בתחום המחשבים. ותקופות ארוכות במקביל למחשבים גם בתחום הרפואה המשלימה.
והקמתי משפחה וגידלתי ילדים. עכשיו אני מאמנת בשביל הנשמה, שלי ושל המתאמנים שלי.
אני לא זקוקה ל"קליניקה מלאה" כמו שקוראים לזה בז'רגון המאמנים.
אני בחופש.
אני סבתא במשרה חלקית. אני מטיילת בעולם. וטוב לי כך.
אז מה זה הכפתור הזה? למה אני רגישה כל כך כשמישהו (בייחוד "הילדה") שואל אותי איך נראית הקליניקה שלי?

מה עוד יש לי לקטר?

השירותים של קומת הסלון עושים בעיות כבר המון זמן. יש נזילה ולא לגמרי ברור מאיפה.  כבר שנה שאנחנו מנסים לתקן - עם בעלי מקצוע שונים -  תחילת את מיכל ההדחה, ואחר כך את החיבור בין הצנרת לאסלה עצמה....ועכשיו כבר ברור שצריך לפרק שם הכל, לסדר את הצנרת כמו שצריך, להחליף את מיכל ההדחה ואת האסלה (כבר קנינו הכל)....ורק מחכים שבעל המקצוע יתפנה לעשות לנו את זה. ולא בטוח שזה יקרה לפני שאנחנו טסים ליפן.
ובינתיים כל מי שמבקר אצלנו צריך להדיר רגליו לאחד השירותים שבחדרים (לא שחסרים שירותים בבית, זה פשוט פחות נוח).

מה עוד?

שוב ושוב אני מבינה של-T אין הבנה בסיסית בחשיבות שאני מייחסת לשינה שלי. זה נשמע מצחיק?
אני שוב ושוב מוצאת את עצמי מתעוררת משינה כי הוא לא השתיק את הטלפון שלו והגיע לו דוא"ל או הודעת whatsapp. או שהוא נכנס לחדר אחרי שנרדמתי וטורק את דלת חדר השינה במקום לסגור אותה בעדינות.
או שהוא מדליק טלוויזיה בזמן שאני ישנה - במקרה הטוב פתאום מרצד לי המסך המואר מול עיני העצומות,
במקרה הגרוע הוא שוכח להשתיק את הווליום לפני שהוא מדליק ואז קולה של הטלוויזיה מקפיץ אותי פתאום.
וברבים מן המקרים האלה, אני מתקשה לחזור לישון.

ולא עוזר שאני מבקשת שוב ושוב להתחשב. הוא מצטער, הוא אומר. הוא באמת מצטער, אבל זה לא משפיע על הפעם הבאה שבה הוא מפריע לי. שזה אומר לי שהוא לא באמת מצטער, שהוא לא באמת חושב שזה נורא. שהוא לא באמת מייחס לשינה שלי את החשיבות שאני מאמינה שיש לייחס לה.
ואני נותנת לו דוגמאות כיצד אני כן מתייחסת בכבוד לשינה שלו, והוא כביכול מבין את זה. ובכל זאת.
ואני חושבת לעצמי שאולי לו הייתי מהסוג ש"משליט טרור" בסוגיות שמפריעות לי, הוא היה מתחשב בעל כורחו.

וואלה, בטוח יש לי עוד דברים לקטר עליהם אבל אני לא זוכרת אותם כרגע.......... כנראה המשך יבוא 😉

וגם כאן

יום שני, 14 באוגוסט 2017

להפוך את התקליט

כמו תמיד לאחר מחצית הביקור שלהם בארץ, עברו הורי אתמול להתגורר אצל אחי.
אמא שלי סופרת את הימים ביומן בדיוק, כך שהאירוח שלהם יהיה תמיד שווה בשווה.

לא תמיד ברור אם היא חושבת לא לקפח אף אחד או להיפך, לחלק באופן שווה את הטירחה. כן, אמא שלי בטוחה שהיא מפריעה.
והאמת שההיפך הוא הנכון, לפחות מבחינת ההתארחות עצמה.
כשהם כאן המדיח מרוקן את עצמו וכך גם הכיור, פח הזבל ואפילו סלי הכביסה.
במהלך היום הם לא רובצים איתנו בסלון כל הזמן, הם גם מבלים זמן בחדרם עם ספר (סידרנו להם גם טלוויזיה משלהם עם קופסת קודי משלהם, שאבא שלי הצליח כמובן לקלקל קצת והיא יצאה עליו על זה), יוצאים להליכות שלהם (בעיקר בבוקר מוקדם, לפני שאנחנו בכלל קמים), מארגנים לעצמם את הארוחות לבד (כי פרט לארוחות משפחתיות השעות שלהם שונות לגמרי משלנו) באופן כללי הם אורחים נוחים ולא מורגשים.

אבל זהו, נגמר, הם עברו לאחי, ואמנם נמשיך להיפגש פה ושם אבל זה לא אותו הדבר כמו כשהם חיים כאן.
אתמול היתה כאן ארוחת ערב משפחתית גדולה - אחי היה עם המשפחה וגם בתי עם המשפחה...שניים עשר איש מסביב לשולחן עמוס כל טוב. אני השתתפתי יותר מהרגיל בהכנת הארוחה, וכולם מאד נהנו. כרגיל.

בחמישי נסעתי עם הורי לאסוף את חכמוד מבית הספר ואת נשמותק מהגן - ובעצם הסתיימו הקייטנות שלהם וממחר הם יהיו כאן חלק מהזמן, ובבית עם בתי חלק מהזמן.
חכמוד היה מצוברח קצת ביום חמישי - והאמת שגם בששי - וכל הזמן ביקש דברים שאי אפשר, אבל נשמותק היה במיטבו, לא הפסיק לחייך ולפטפט ולחבק את אמא שלי בעיקר, וגם אותי, ועשה לכולם מצב רוח טוב.
באיזשהו שלב בבית של בתי התפצלנו, אני ואמא שלי נשארנו בסלון עם חכמוד, בהתחלה קראתי לו סיפור (שלא עניין את נשמותק) ואחר כך הוא הדליק טלוויזיה והתחיל לצפות.
נשמותק הלך עם אבא שלי לחדר המשחקים, שם גם הם קראו סיפור ואחר כך הדליקו טלוויזיה (וראו משהו אחר).
היה כיף לראות אותם נהנים עם הסבים-רבים.
ככה באחד על אחד הם זכו להכיר זה את זה, והורי התמוגגו מהשיחות איתם, מההברקות שלהם, בעיקר מהמתיקות שלהם.

אתמול התחילה כאן  "קייטנת סבתא" - הם הגיעו כבר במוצ"ש למעשה, לישון כאן. היה כיף מאד. הם מאד מתוקים, מאד נוחים, מאד כיף לבלות איתם ולעשות איתם כל מיני דברים, ואנחנו גם מקבלים מהם כל כך הרבה אהבה.....שזה שווה אפילו את כאבי הגב שתמיד יש לי אחרי בילוי ממושך איתם - לא כי אני מרימה אותם חלילה, זה כבר לא קורה, אבל לשבת איתם על הריצפה לבנות בלגו, למשל....גומר לי את הגב.

הערב הם שוב יגיעו ויהיו כאן כל היום מחר, וגם בחמישי.
בשלישי בערב אנחנו הולכים עם הורי להצגה בקאמרי.

וזהו עד השבוע האחרון של אוגוסט, בעצם.
כי הורי טסים הביתה ב-22, בתי עם המשפחה טסים לשבוע לקוס, ויהיה לנו קצת שקט כאן.
דווקא מצפה לזה. עם כל הכיף של הורי והנכדים - שמחה תמיד לחזור לאיזשהו שקט עם עצמי. עם T.
אז מאחלת לעצמי ליהנות כרגע ממה שיש, ואז ליהנות אחרי כן כשזה כבר יהיה מאחורי. 😊😊

וגם כאן

יום רביעי, 9 באוגוסט 2017

שיגרת אירוח - המשך - וקצת התלבטויות

הימים המשפחתיים שלנו חולפים די בנעימים.
הורי הרבה יותר פעילים כאן מאשר בבית, מעצם העובדה שהם נפגשים כמעט יום יום עם בני משפחה או חברים - מה שלא קורה בכלל בבית.
שלשום היינו אצל בתי כולנו יחד לארוחת ערב. הורי מאד נהנו גם מהנינים המתוקים שלהם וגם מהאירוח הנהדר של נכדתם ובעלה, וגם אנחנו כרגיל התמוגגנו.
אתמול נפגשנו עם אחי וגיסתי במסעדה בצהריים.
היום דווקא יום שקט.
לפני הצהריים אימנתי, ובין לבין עבדתי על אלבום התמונות השנתי שאני תמיד מכינה לנכדים כל קיץ. היום השלמתי אותו ושלחתי להדפסה. פרט לעמוד אחד, שאני לא בטוחה לגבי האיכות שלו, אני בסך הכל מאד מרוצה מהאלבום. אני מדפיסה דרך "לופה", וכך הצטברו לי כבר חמישה ספרים (הששי בדרך) שמתעדים את הנכדים מהרגע שחכמוד נולד.
היום כבר לא מדפיסים תמונות כמעט, יש אנשים שהכל אצלם בטלפון בכלל, ואחרים מחזיקים על המחשב או בענן. גם אני, אבל אני גם אוהבת לדפדף באלבומים של ממש. אז אני לא מדביקה תמונות כמו פעם, אבל אני מדפיסה אותם כמו ספר וזה תמיד בהישג יד.

בקבוצת ה-WHATSAPP של המנטורינג (לשעבר) הועלתה שאלה אם בא לנו להתאחד שוב ולחזור לשיגרה של מנטורינג. האמת שאני מתלבטת.
מתלבטת לגבי מנטורינג בכלל, ולגבי החזרה לאותו מנטור/מאמן בפרט.
מצד אחד כל עוד אני מאמנת חשוב שגם אקבל ליווי והדרכה, בדומה לפסיכולוגים.
במקרים מיוחדים אני עושה זאת אחד על אחד, אבל העבודה בקבוצה יש לה ערך מוסף - כשהקבוצה טובה - ונראה לי שארצה לחזור לזה.

אני הרי גם מתלבטת עדיין לגבי החזרה להתאמן בעצמי. בכל מקרה זה לא רלוונטי עד אחרי החגים אז עוד יש לי זמן להתלבט.

הגיעה גם הזמנה לקורס חדש, שנתי (פעם בחודש) לבוגרי אימושיין (גם מאמנים וגם אנשים שעשו רק את תכנית "נקודת מפנה") ולמרות שאפסיד את השיעור הראשון (נהיה ביפן בספטמבר) ביקשתי להירשם. בא לי להתעדכן ב"סאטיה", ללמוד עוד קצת, להתעמק עוד קצת, להתרענן.

עם הדיאטה הולך לי מצוין בינתיים, אני מצליחה להיצמד להנחיות התזונתיות בלי להיות רעבה, בלי להימנע מהמאכלים שאני אוהבת, תוך שמירה על מסגרת הקלוריות היומית ואפילו ירדתי קצת כבר.

אז מחר אבלה שוב עם הורי עם חכמוד ונשמותק, מחרתיים כולם יבואו שוב לארוחת ששי ערב כאן, ואז הורי יעברו לגור אצל אחי ליתרת השהות שלהם בארץ.

בשבוע הבא הנכדים שלי בחופש אז תהיה כאן "קייטנת סבתא", ואחרי כן הם טסים לשבוע לאי קוס (כן, קוס, נראה שהמלון בו הזמינו את החופשה תקין ועומד על תילו).

נותר לנו להשלים את תכנון החופשה ביפן - המסלול כבר פחות או יותר מוכן, כרטיסי טיסה יש וגם ה-japan rail (עליו למדתי מאיגנציוס היקר) ....הגיע הזמן להזמין מלונות....

בגזרת החתולים אני מתלבטת אם להחליף את החול בארגז הפשוט כל 5 ימים או שזה יחזיק שבוע.....(המון התלבטות יש בפוסט הזה). אני תוהה אם להקדים תרופה למכה ולהחליף כבר, או לחכות עוד יומיים ולראות אם החתולה תסתפק בזה או ששוב תביע את מחאתה....

המשך שבוע טוב (עוד מעט סוף שבוע)........

וגם כאן

יום ראשון, 6 באוגוסט 2017

שיגרת אירוח

הורי נחתו בשלום ואנחנו פגשנו אותם בשדה, ולמרות הפתעתם הראשונית - בפועל הם שמחו מאד.
אבי היה טרוד במציאת כספומט, לא היה לו כסף מזומן ואמרנו לו שנהגי מוניות בארץ לא עובדים עם כרטיסי אשראי, וכלל לא ראה אותנו עומדים שם.
את אמי שאלתי בחיוך "גברת, את זקוקה למונית?" ומייד כמובן התחבקנו ורצנו לתפוס את אבי שרץ קדימה בלי לשים לב לאף אחד.

הם התמקמו בנוחות בחדרם בביתנו, ומהר מאד נכנסו לשיגרה שלהם, לקום מוקדם בבוקר ולצאת להליכה, לאכול ארוחת בוקר לפני שאנחנו מתעוררים בכלל, לקרוא (גם ספרים שסיפקנו להם וגם את העיתונים הקבועים שלהם - במחשב) וכמובן שיחות ובילויים איתנו.

ברביעי בערב הגיעו אחי וגיסתי לומר להם שלום וברוכים הבאים.

בחמישי הבאתי את נשמותק וחכמוד לכאן, והמפגש עם הסבים רבים שלהם היה כאילו רק אתמול נפגשו, למרות שחלפה שנה. מייד התחילו לשחק ולהשתולל וליהנות ביחד, לא לפני שהרעיפו על הסבים המופתעים והמאושרים חיבוקים חמים ומתוקים. אין, אין על הנכדים שלי.

בששי עשינו כאן ארוחת ערב משפחתית, אמנם בלי בתי ומשפחתה - כי היה לחתני יום הולדת בשבת והם יצאו לסופ"ש בקרוואן על חוף הים במכמורת - אבל גם אמה של גיסתי הצטרפה אלינו, ואפילו החבר של אחייניתי הבכורה.

בשבת היינו מוזמנים לאחי וגיסתי לבראנץ' יום הולדת 20 לאחייניתי הצעירה.
לפני כן הספקנו להתעמל בחדר כושר, בזמן שהורי נהנו להם לפטפט בצל על הגבעה בקאנטרי בחברת ביוכימיה והמהנדס ועוד חברים מהחבורה הקבועה שלנו שלם.

גיסתי, שכבר כמעט לא מארחת בגלל כאבים רבים שהיא סובלת מהם בשנים האחרונות (גם דורבן שמסרב להתרפא ברגל, ועכשיו גם דלקת חריפה במרפק הימני) הזמינה קייטרינג ביתי, וזה דווקא היה לא רע. היא גם השתמשה בכלים חד פעמיים, כך שהעבודה שלה באמת צומצמה למינימום.

הערב נארח כאן זוג חברים שלהם (זה שהשיג לאבי את מדליית היובל למלחמת ששת הימים) לארוחת ערב, מחר יש להם מפגש "מחזור" עם החבר'ה שעלו איתם ארצה מארגנטינה....
ביום שלישי אולי סוף סוף יפגשו את בתי - שהיתה עסוקה עד עכשיו, והם זכו לראות רק את הנינים ואת חתני (שהגיע בחמישי לקחת אותם הביתה).

בסך הכל השהייה בבית עם הורי עוברת בנעימים. הם הצהירו כמה וכמה פעמים שזו הפעם האחרונה שהם באים ארצה - ואנחנו לא מתווכחים איתם. אני כבר החלטתי, שמהשנה אתחיל לנסוע אליהם באופן קבוע. יש גבול לכמה שאפשר לצפות משני אנשים בני שמונים פלוס לטוס עשרים ומשהו שעות כדי להיות איתנו.

אני עדיין שמה לב לדברים שפעם הקפיצו אותי ועכשיו די עוברים לידי.....
אני שמחה שהם כאן, ושמחה לראות שהם בריאים וצלולים ופעילים כל כך....

ובטוחה שכרגיל, אשמח גם לקבל את הבית שלי בחזרה כשהם יעברו אל אחי בסוף השבוע....

וגם כאן

יום שלישי, 1 באוגוסט 2017

הספקתי לא רע......

הורי נוחתים הלילה, ואני נערכת.
החדר שלהם מוכן - המיטה מוצעת, המגבות הנקיות מוכנות....

קניתי להם כרטיס סים חדש כדי שיוכלו הפעם להשתמש בטלפון חכם - כולל WAZE ו-WHATSAPP, GETT וכל מה שמקל על התמצאות, תקשורת והחיים.
עד עכשיו היה להם כאן טלפון דור 2 "טיפש" שחשבתי שיהיה להם יותר קל איתו, אבל מהר מאד הבנתי שטלפונים חכמים דווקא פשוטים ואינטואיטיביים יותר, גם למבוגרים (בדומה לאופן שבו WINDOWS במחשב היה קל יותר ל"עיכול" מה-DOS המסובך).

הטיסה שלהם נוחתת ב-23:30 בלילה, ומשום כך הם ביקשו (כלומר דרשו, התעקשו) להגיע מהשדה במונית, ושאשאיר להם מפתח במיקום מוסכם מראש.....כדי שייכנסו לבד.

ניסיתי להתווכח אבל הבנתי שאין טעם.

אמרתי שאני מסכימה, אבל ביני לבין עצמי הבנתי, שאין מצב שאתן לשני אנשים בני שמונים פלוס אחרי טיסה של עשרים ומשהו שעות מקליפורניה עוד לעלות על מונית באמצע הלילה עם המזוודות שלהם ולהגיע לכאן בכוחות עצמם. יש גבול לכל תעלול.
אדאג להגיע מוקדם לשדה כך שלא "יברחו" לי כשייצאו....
יכעסו? יכעסו. לא אכפת לי!

בנוסף קניתי כבר מתנת יום הולדת לחתני - שיהיה בן 37 בשבת הקרובה. הוא רצה בגדי ספורט - מתאמן ב-CROSS FIT - אז לא הייתי צריכה להתלבט.

לאחייניתי, שחגגה 20 בשבוע שעבר אתן כסף - מאד קשה לקנות לה מתנה, אין לה מושג מה היא רוצה, ואין לי סיכוי לקלוע לטעמה - והיא חיילת אז אין כל כך מתי ללכת איתה. גיסתי אמרה שהיא תשמח עם שובר מתנה או כסף - אז הפעם אתן כסף (שובר מתנה מחייב אותה לקנות בחנות מסויימת.....). הכנתי כרטיס ברכה מושקע....

שוחחתי בטלפון עם בני, כשהיה כבר בדרך חזרה הביתה לארה"ב - הסתיימה עבודתו בשווייץ והוא כבר כָּמַהּ לשוב הביתה, לאשתו האהובה (שעזבה את שווייץ יום לפנינו) ולשגרת העבודה שלו. שם עכשיו נמצאים גם החותנים שלו....שבאו לארה"ב בפעם הראשונה בחייהם. מקווה שיהיה להם נחמד ביחד.

הצינון שלי כמעט נעלם לגמרי.
חזרתי לשגרת הבית ולמתאמנים, לנכדים ולחברות.....

החתולים בינתיים מתנהגים יפה...

טוב להיות בבית.

וגם כאן

יום ראשון, 30 ביולי 2017

בלוגולדת 5

מחר לפני חמש שנים פתחתי את הבלוג בישראבלוג.
ניסיתי כמה פעמים לפני כן, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהצלחתי גם להתמיד, וזה הפך ליומן חיים שמלווה אותי מאז ועד היום בנאמנות.

הבלוג חשף אותי לאנשים מקסימים ומעניינים, שכותבים בעצמם ו/או שמגיבים אצלי, והפכו לסוג של חברים וירטואליים - שאני מרגישה שגם העשירו את חיי, ועל כך אני מלאת תודה.

עברתי לא מעט תהליכים בתקופה הזאת, החל מעזיבת מקום עבודתי, לימודים שונים, העבודה כמאמנת, הפרישה של בעלי מהעסק והקמת עסקים חדשים, הסבתאות, האימונים שאני עצמי עברתי, ועוד ועוד חיים שלמים.

הכתיבה תמיד היתה בדמי, ועם הבלוג זה קיבל  ביטוי מיוחד ותנופה ומשמעות.

אז תודה לכל מי שקורא ומגיב ולכל מי שכותב - שולחת לכם חיבוקים ונשיקות.

עדכונים בקצרה - איך שחזרתי ארצה התקררתי נורא, אני מקווה שעכשיו אני כבר בסוף של זה.
בכל מקרה המזגנים בבית לא יורדים מ-25/26 מעלות, נעים אבל לא מקפיא.

הורי נוחתים כאן מחרתיים בלילה, מקווה שיהיה כיף איתם ושהביקור יעבור להם בשלום (גם הם תמיד חולים כשהם מגיעים ארצה, זה מבאס).

בגזרת החתולים נראה שהשקט חזר על כנו - אבל לא לפני שהצטיידתי בעוד ארגז חול חצי אוטומטי - שבינתיים נראה שהם ממש מתלהבים ממנו. מקווה שימשיך ככה.
עכשיו אני מבינה שהחתולה (כן, זו היא!) נכנסת לטראומה רצינית בכל פעם שמשהו משתבש עם השירותים, כך שגם כאשר מסדרים את העניין, לוקח לה כמה ימים להתגבר על זה.
בימים הראשונים כשחזרנו (והכל הסתדר לכאורה) היא עדיין המשיכה להשאיר לי "מזכרות" על השיש של המטבח או על כרית שאני משתמשת בה בסלון....יצאתי מדעתי.

אבל מרגע שהגיע הארגז החדש - השתררה רגיעה. כאמור, מקווה שזה ימשיך כך.


עבור הנסיעה הבאה שלנו (בספטמבר טסים ליפן) כבר ארגנתי בייבי סיטר חדשה (בתשלום) לחתולים ולבית - בת של השכנים שתיכנס פעם ביום, תאכיל אותם, תשקה אותם, תוודא שהכל בסדר.
במקרה של תקלה עדיין השותף ואשתו יהיו "כוננים" אבל כבר ממש לא נעים לי לטרטר אותם לכאן על בסיס קבוע. יש גבול!

למרות הצינון וההרגשה הכללית הלא טובה, הצלחתי לבלות זמן איכות עם הנכדים גם בחמישי וגם בששי שבת (הם ישנו כאן) - כך שההנאה וההתמוגגות מהם הפיגה את התחושה הלא נעימה של ההתקררות.

אז הורי מגיעים וכרגיל צפויים מפגשים משפחתיים וארוחות משותפות.....מצפה לתקופה פעילה ונעימה
המשך שבוע טוב

וגם כאן

יום שישי, 28 ביולי 2017

DAY TWO - התוצאות

עוד כשהייתי בשווייץ קיבלתי יום אחד למייל שלי את תוצאות בדיקת ניתוח ה-DNA של אוכלוסיית חיידקי המעיים שלי.

מטבע הדברים אין לי שום מושג בחלק המדעי, שמסביר את ה-microbiome שלי, מי הם החיידקים ומה מאפיין אותם, ומה זה אומר למשל, שיש לי 16.37% מחיידק ששמו Bacteroides massiliensis כאשר הממוצע באוכלוסיית שאר העולם עומדת על 2.13 %
ולעומת זאת יש לי 0.37% מחיידק ששמו Dorea longicatena, לעומת הממוצע באוכלוסיה שיש להם 1.59%
וכן הלאה וכן הלאה................

יש הסברים שמתארים כיצד, במחקר כלשהו שנעשה בעולם, מסייעים חלק מהחיידקים האלה בעיכול פחמימות, לעומת חיידקים אחרים שדווקא אינם מסוגלים לעשות זאת.
עם החלק הזה של התוצאות אין לי כרגע הרבה מה לעשות, וממילא זה כבר נעשה עבורי:  אז אני מתרכזת בהמלצות התזונה.

המלצות התזונה מגיעות בכמה פרקים שונים.
בראשו העמוד מתנוסס מספר הקלוריות המקסימלי היומי שעלי לצרוך אם ברצוני לשמור על משקלי הקיים.
על מנת לרדת במשקל הם ממליצים לצרוך כ-500 קלוריות פחות.
מספר הקלוריות המקסימלי ליום מחושב על סמך השאלון שמילאתי, בו אני מתארת בפרוטרוט את אורח חיי, גובה ומשקל, תוצאות בדיקות דם שעשיתי, כמות וסוג הפעילות הגופנית שאני נוהגת לעשות, שעות השינה שלי ועוד פרמטרים שונים.

הנחייתם היא לעדכן את השאלון בכל פעם שמשהו מערכים אלה משתנה. אם השתנו ערכי בדיקות הדם, אם ירדתי או עליתי במשקל, אם שיניתי את הרגלי הפעילות הגופנית שלי או התחלתי לקחת תרופות חדשות.....והמלצות התזונה יתעדכנו בהתאם.

אחד הפרקים מביא דוגמאות של מאכלים, מחולקים לסוגי מזון שונים (פירות, ירקות, דגנים וכו) כאשר כל מאכל קיבל "ציון".
מאכלים שהציון שלהם A, A+ או A- הם בעצם המאכלים המומלצים לי לאכילה.
ומשם זה מופיע בסדר יורד של מאכלים שמקבלים ציוני B, B+, B- שפחות מומלצים לי ועד מאכלים שקיבלו ציוני C, C+ ו-C- אותם ממש אבל ממש לא כדאי לי לאכול.

כמה דוגמאות: בפירות, למשל, מותר לי קוקוס, תותים, קרמבולה (מי לעזאזל אוכל קרמבולה?) - שקיבלו A+, ופטל שחור טרי שקיבל A-.
זהו כל שאר הפירות שמופיעים ברשימה קיבלו ציוני B ומטה. לא כל הפירות מופיעים בכלל ברשימה, אבל בהמשך ראיתי שאפשר לבדוק עבור כל פרי ופרי מה הציון שלו.
עבור כל פריט מאכל כתוב במפורש גם על איזו כמות (גרמים) מדובר, כמה קלוריות וכן ערכים נוספים כמו מינרלים, שומנים, פחמימות וכדומה.

במחלקת הירקות מופיעים בצל (לא יכולה לאכול בגלל הרפלוקס), כרוב לבן ואדום (לא מתה על זה), שומר (לא נוגעת), ושעועית ירוקה (מזל, את זה לפחות אני אוהבת).
דלעת, למשל, שאני מאד אוהבת ונחשבת לבריאה (ועבורי היוותה תמיד תחליף לתפוחי אדמה או בטטה כתוספת) קיבלה אצלי ציון C-. כלומר - לא!

במחלקת הדגנים יש לי רק פריט אחד עם ציון A וגם הוא עם הסתייגות: אם אוכל פרוסה מסכנה של 32 גרם של לחם ללבן ללא גלוטן  עם מים (מה זאת אומרת לעזאזל עם מים???) בתנאי שאמרח עליה 5 גרם של חמאה מלוחה, תקבל המנה הזאת ציון A-.

וכאן כבר התחיל להתגלות לי מה שיתברר כהמשך כפואנטה של התפריט שלי: הסוד טמון בשילובים!

דווקא במאכלי החלב ותחליפי החלב למיניהם יש לי מבחן גדול של מאכלים שקיבלו את הציון הנכסף A ואפילו A+, כך שאני יכולה ללא חשש להמשיך לצרוך את הקפה שלי בבוקר ואת הגבינה הלבנה שאני כל כך אוהבת, ועוד כמה סוגי גבינות שלא חלמתי לאכול, כמו גבינות צהובות שונות ....... ומצד שני יוגורט - שהוא לכאורה סופר בריא - אסור לי. סליחה, מזיק לי. שוב, אלא אם אני צורכת אותו בתוספת משהו שמנטרל את הנזק.

ביצים ובשרים לא מהווים בעייה בדרך כלל, רובם מקבלים אצלי ציון A כלשהו, רובה אגוזים והשקדים והבטנים הם סבבה, אבל רוב הקטניות ממש לא.

וכאן מגיע השוס הגדול: קינוחים וממתקים. בכמויות מסוימות (לא מזעריות יותר מדי) מותר לי לאכול גלידה, שוקולד, במבה.....ועוד כמה דברים שאני ממש ממש אוהבת ובאופן קבוע נמנעת מהם "כי זה משמין ולא בריא". אז וואלה, מתברר, שאם אני מאמינה למחקר הזה של מכון וייצמן ולתוצאותיו, וסומכת על הניתוח של המיקרוביום של חיידקי המעיים הפרטיים שלי, לאכול בסוף הארוחה רבע חפיסת שוקולד חלב כן מומלץ עבורי (בתנאי שאני עדיין עומדת במספר הקלוריות המקסימלי היומי שהומלץ לי)

לעומת תפוח שמאד מאד לא מומלץ עבורי.



פרק נוסף בתוצאות הבדיקה שלי נועד לבניית ארוחות בעצמי - שם אני יכולה לבנות לי ארוחה ממרכיבי המזון השונים ולקבל את הציון של שילוב המזונות, פלוס הערכים התזונתיים

וכאן גיליתי שאם אני מורחת על התפוח "האסור" חמאת בטנים למשל, הציון שלו עולה פלאים. 


בקיצור - השילובים הם כנראה אינסופיים, ומצאתי את עצמי בחו"ל יושבת במסעדה מול התפריט ובודקת באפליקציה של DAY TWO מה מתוך כל מה שמוצע לי, בעצם עושה לי טוב. 

בבית זה יותר פשוט - גם כי אני בונה לעצמי את הארוחות וגם כי בסך הכל כמה אני כבר מגוונת? אבל בינתיים האפליקציה צמודה אלי, וזה לא פשוט אבל אני מקווה מאד שבסופו של דבר זה יוכיח את עצמו. 

בנוסף יש גם הצעות של ארוחות שלמות עם שילובים מומלצים, חטיפים ונשנושים....זה בסך הכל בנוי ממש יפה.
ויש להם תמיכה גם בטלפון וגם בדוא"ל. 

אני שמחה שאת רוב הדברים שמומלצים לי אני ממילא אוכלת, ושחלק ממה שלא מומלץ ניתן בכל זאת לצרוך בתוספת של מאכל אחר. 
מהתשובות לשאלות ששאלתי עד כה הבנתי פחות או יותר שהם מנסים למתן את קצב ספיגת הסוכר - ולכן כאשר אני רוצה לצרוך פרי, למשל, עלי להוסיף עליו חלבון/שומן שעוזר להאט את הקצב. 
שוקולד או גלידה כבר מכילים שומן כך שזה מסביר כנראה מדוע זה בכל זאת מותר לי (בכמויות מדודות). 

אז פצחתי בדרך חדשה בתחום התזונה....מאחלת לי המון הצלחה!

וגם כאן

יום רביעי, 26 ביולי 2017

החזרה הביתה

נחתנו ביום ראשון בשעות אחר הצהריים המוקדמות. יולי. כל עם ישראל יוצא לחופשה וחוזר מחופשה.
חיכינו יותר משעה למזוודות.
דווקא הנסיעה הביתה עברה מהר יחסית, למרות הפקקים הרגילים בדרך....
בבית חיכו לנו שני חתולים מתוסכלים.

אמנם השותף של T ואשתו ביקרו כאן בקביעות כל יומיים ווידאו שהכול כאן בסדר, אבל דווקא ביומיים האחרונים לפני חזרתנו קרתה תקלה.

היתה כנראה הפסקת מים ברחוב (או ביישוב כולו - זה קורה לא מעט), ומכשיר השירותים האוטומטיים לא הסתדר עם זה, מן הסתם, והוא הפסיק את עבודת הניקוי באמצע, והשאיר את הקערה מלאה במים חומים עכורים.
לא היתה לקטנים המתוקים ברירה, ושוב הם חיפשו לעצמם שירותים חלופיים.

הפעם, כיון שכל החדרים היו סגורים מפניהם, הם בחרו את הספה של הסלון.....😱
האמת - לא נורא. זו ספת עור ולכן שום דבר לא ממש נספג. ניקינו אותה באופן ממש יסודי, ואז...ניקינו שוב.
אבל את הלקח שלנו כבר למדנו.
כשניסע בפעמים הבאות נשאיר להם גיבוי מראש ארגז חול פשוט, וזהו. שניים אפילו.

ואני גם מרגישה צורך לפטור קצת את השותף ואשתו מהמטלה הזאת, ולחפש עזרה חלופית לטיפול בחתולים בהעדרנו.
כבר ממש לא נעים.
הבאנו להם שני בקבוקי יין נהדרים מתנה, כפיצוי, אבל בכל זאת - נראה לי שיש גבול לכמה שאפשר להעזר ברצונם הטוב.

הדבר השני שחיכה לנו בשובנו היתה הודעה מהמועצה על עדכון תעריף הארנונה שלנו, פלוס תשלום הפרשים מתחילת השנה.
לא סיפרתי על זה עד עכשיו, אבל בדצמבר האחרון קבלו כל תושבי היישוב הודעה שבקרוב יגיעו לבתיהם מודדים מטעם המועצה ותתבצע הערכה מחודשת של הגודל של כל בית.
המודד הגיע, מדד, ובמהלך ינואר הגיעה הודעה מן המועצה שהבית שלנו שהיה במקור 231 מטר מרובע, גדל ל-299 מטר מרובע בן לילה.

כשקראנו בעיון את השרטוטים ואת הפירוט שנתן המודד, התברר שהמרתף שלנו - שהוא כולו מחסן, בלי חלון ובלי כל יכולת לעשות בו שימוש למגורים, שכולל בתוכו גם את המקלט - ממ"ד תקני - שגם בו לא ניתן לעשות שימוש למגורים - חושב כחדר מגורים לכל דבר.
בנוסף חושבה גם המעלית לאזור מגורים.

ולנו עוד היה מזל, כי לבתים אחרים החשיבו גם את המרפסות הפתוחות כחדר מגורים.
המועצה השתוללה על תושביה, וקמה צעקה גדולה בפייסבוק של היישוב - בדרישה למדידה חוזרת ועצירה מיידית של כל התחשיב החדש הזה.
הגשנו "השגה" על תוצאות המדידה, צירפנו תמונות, הבענו תמיהה ופליאה על חישוב המרתף והמעלית כעל שטחי מגורים, וחיכינו בסבלנות.
ובינתיים כמובן שילמנו את מלוא הארנונה, כדי לא לצבור קנסות וריביות.

ביוני הגיעה תשובה מהמועצה: אכן אין להחשיב את המרתף/מחסן שלנו כשטח מגורים, ועל המעלית הם משום מה החליטו לגבות רק כ"חצי שטח מגורים" - לא ברור למה.
גודל הבית "התכווץ" בחזרה ל-252 מטר מרובע - לא אידיאלי אבל אפשר לחיות עם זה.

כעת, משחזרנו מחו"ל, חיכה לנו מכתב חדש, שקובע שביתנו הוא בגודל 285 מטר מרובע (מאיפה הם מביאים את המספרים האלה?), ולכן עלינו לשלם גם ארנונה מוגדלת, וגם הפרשים מינואר.

ובנוסף לכל הצרות, T לא יודע היכן שם את המכתב האחרון, בו כתוב שאושר לנו מטראז' של 252 מ"ר.
צלצלתי למועצה.
ענתה לי פקידה חביבה (שבידיה האמונות הפקדתי בינואר את ההשגה על תוצאות המדידה), חיפשה במחשב את הנתונים, והתחילה להסתבך.
"הכי טוב שתבואי, אני כאן עד 13:00" אמרה.
עזבתי את הכביסות, את הגיהוצים, את תשלומי החשבונות, את כל הדברים שאדם עושה כשחוזר מחופשה בת שבועיים.....
והלכתי למועצה.

היא קיבלה אותי באמת בחביבות. היא בדקה במחשב ומשהו לא הסתדר לה.
ואז היא בדקה בקלסרים.....
ואז היא גילתה משהו מאד מעניין.
במחשב עדכנו את גובה הארנונה המוגדל.
עדכנו גם את העובדה שהגשתי השגה.
מה שלא עדכנו כלל (לא לי ולא לאף אחד מהתושבים שהגישו השגה) היתה התשובה להשגה.

למזלי המסמך היה בקלסר.
למזלי במחשב היו מעודכנים גם כל התשלומים ששילמתי מאז ינואר.
"מסכנה" היא אמרה לי בחביבות, "כמה כסף שילמת למועצה...."
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

לקח לה שעה לעדכן את המספרים הנכונים במחשב, לעשות את כל ההפרשים (כולל ההפרשים בהיטל השמירה, שמחושב אף הוא לפי גודל הנכס)......
בסופו של דבר היא חישבה כמה כסף אני חייבת בארנונה עד לסוף 2017, כמה כסף המועצה חייבת לי - והציעה לי לסגור את החשבון אצלה באותו הרגע, ולא לקבל יותר תשלומי ארנונה עד לסוף השנה.

הסכמתי.
וליתר בטחון בקשתי עותק של מכתב התשובה של המועצה, בו מצוין במפורש שהבית שלי הוא בגודל 252 מ"ר........
היא יוצאת לגמלאות בסוף אוגוסט...מי יודע אם המחליפה שלה תהיה חביבה או סבלנית כמוה..........

וגם כאן

יום שני, 24 ביולי 2017

חופשה ביער השחור - (חלק שני) וגם שטרסבורג

למחרת עזבנו את המלון ב-FELDBERG ונסענו לעיר מקסימה בשם TRIBERG. 
היעד העיקרי שלנו שם היתה שמורת טבע ענקית שיוצאת ממש ממרכז העיר. 
מזג האוויר היה קריר ונעים ואפילו טפטף קצת גשם מידי פעם. 
טיפסנו בשבילי היער וראינו המון סנאיים (שלא הצלחתי לצלם אף אחד מהם כמו שצריך), וגולת הכותרת של הטיול היה כמובן המפל המרהיב של TRIBERG




מה שמאד אהבתי בשמורה הזאת, היה שבכל שלב היתה לנו האופציה לבחור בשבילים ל"מיטיבי לכת" או מתונים יותר

בהתחלה נזהרנו וטיפסנו במתונים, עד שבאיזשהו שלב תפסנו אומץ ועלינו בתלולים יותר, והיינו מאד גאים בעצמנו שהצלחנו.

הגשם התגבר קצת אז כשירדנו מההר, נכנסנו לחנות מקסימה (שהיא בעצם קצת מוזיאון) בשם
HOUSE DER 1000 UHREN, כלומר הבית של 1000 השעונים


לא ספרתי אבל היו שם שעונים מכל הסוגים ובכל הגדלים. כמובן שעוני קוקיה ושעוני "סבא" ענקיים, חלקם מרכבים מאד ויקרים מאד. היו גם שעונים סופר מודרניים....הסתובבנו שם המון זמן ונהנינו מכל רגע.

מ-TRIBERGתכננו לנסוע לעיר בשם ALPIRSBACH, אבל תחילה נסענו למלון שלנו בכפר קטן בשם Schenkenzell ששכן במעלה גבעה מיוערת והשקיף על כל העמק.

המלון הזה התברר כאחד המוצלחים בטיול. בנוסף לנוף המהמם גם החדר היה נעים ונוח, וגם האוכל בו היה טוב.
דווקא מ-ALPIRSBACH מאד התאכזבנו, כשהגענו אליה באותו אחר הצהריים.
אולי מפאת השעה המאוחרת - הגענו אחרי ארבע - כבר היה מאוחר מדי לסיורים במפעל הבירה, העיר היתה די ריקה ומנומנמת.....בסוף סיירנו במוזיאון המנזר שצמוד למפעל הבירה, שהמוצגים בו היו די משעממים. בכנסיית המנזר התאמנה מישהי בנגינה בעוגב מרשים וענקי לקראת איזה קונצרט שעמד להתקיים למחרת, אז רק כדי לראות ולשמוע את החזרות שלה היה שווה הביקור.

למחרת היה היום העמוס ביותר שלנו בטיול הזה: בבוקר נסענו ל-Hohenzollern, טירה נהדרת בבעלות משפחת המלוכה הפרוסית (שושלת שקיימת עד היום).

גם לטירה הזו טיפסנו כ-300 מטר בעלייה תלולה בתוך יער.... (בדרך חזרה כבר עלינו על אוטובוס השַאטֵֵל כדי לחזור לחנית הרכבים).


הטירה כאמור בבעלות פרטית, מתוחזקת וממומנת על ידי כרטיסי הכניסה של המבקרים. יש אפשרות לבקר באתר החיצוני, להסתובב בגנים וליהנות מהארכיטקטורה המרשימה של המבנה, ויש גם אופציה לסיור מודרך בתוך הטירה.


אנחנו בחרנו בסיור המודרך, ולמרות שהאולמות בתוך הטירה היו יפים ומעניינים, סיפורי הרכילות על משפחת הקייזרים הפרוסית היו מעניינים פחות, וסופרו באנגלית מאד מאד לא ברורה על ידי מדריכה שעצמה את עיניה בכל פעם שאמרה משהו....זה היה קצת מוזר.
הטירה עצמה, כאמור, היתה מרשימה ויפה, והמיקום שלה....מושלם.
אמנם זה האריך את הנסיעה שלנו בשעתיים (כי זה היה בכיוון ההפוך ליעד הסופי שלנו לאותו היום - שטרסבורג, צרפת) אבל זה היה שווה.

עוד האריכו את הנסיעה שלנו עבודות אינסופיות בכבישים, סגירות של כבישים ראשיים (והם לא מעדכנים את ה-WAZE!), אבל היי....נסענו בהמון דרכים צדדיות, בתוך היער השחור, והכל ירוק ושופע ויפה.....

עצרנו בחצי הדרך לשטרסבורג - עיירה קטנה וציורית בשם GENGENBACH (הכל הכל בזכות המלצותיה של JRB הנהדרת).


הסתובבנו ברחוב הראשי, התיישבנו לכרסם משהו, והמשכנו בדרכנו.

את הגבול בין גרמניה לשווייץ כלל לא ראינו. פתאום פשוט מצאנו את עצמנו בשטרסבורג היפהפיה, אזור אלזאס (שזכור לי בעיקר משיעורי ההיסטוריה, אזורי המריבה הנצחיים בין גרמניה לצרפת - אלזאס ולוריין).

שטרסבורג הפכה ליעד בטיול הזה בעיקר בגלל "דרך היין" - אזור מלא כרמים ויקבים, ש-T שמע עליו דברים טובים ומאד רצה לבקר בהם (בחלקם).

בדיעבד התגלתה העיר כפנינה, שמאד מאד נהנינו לבקר בה ולחרוש את רחובותיה השוקקים חיים, ודווקא דרך היין היתה אכזבה גדולה. רוב היקבים היו סגורים, חלקם היו פתוחים אך איש לא טרח לגשת אלינו, להראות לנו או למכור לנו יין....
באיזשהו שלב התחיל גם לזרזף גשם קיץ מעצבן....ובסוף חתכנו מוקדם מכפי שתכננו, ושמנו פעמינו בחזרה לשווייץ, למלון שליד שדה התעופה של ציריך - משם המראנו למחרת בבוקר ארצה.

את שטרסבורג חוצה נהר הריין, והיא מלאה גשרים קטנים ויפים שמתחתיהם תעלות שמתפצלות מהנהר הגדול.

יש לה כנסיית נוטר דאם משלה, אולי לא כמו של פריז אבל יפהפיה בפניה עצמה, שדרות יפות ומרשימות, כיכרות מקסימות הומות אדם.....
בקיצור - יופי של עיר.

ולנו היה גם די מרענן לשמוע צרפתית סביבנו במקום הגרמנית שקשה לנו על האוזניים....


המלון בשטרסבורג היה ברובע ה-ORANGERIE המקסים, שזור שדרות וגנים גדולים, וכל הרחובות בסביבתו (כולל שלנו) היו על שמם של מלחינים מפורסמים.

"דרך היין" אמנם אכזבה, אבל דווקא ביקור בקניון הגדול של שטרסבורג (כדי לקנות מתנות לנכדים) התברר כמוצלח מאד דווקא בזכות הסופרמקרט הגדול בו סיירנו כאילו היה מוזיאון בפני עצמו.





וזהו. תם הטיול.
הנסיעה לציריך היתה קלה ומהירה, יחסית, המלון ליד שדה התעופה היה מאד נוח (והיה בו מזגן!), וגם המסעדה האיטלקית החמודה Ristorante Romantica מרחק כמה דקות מהמלון היוותה סיום מוצלח לחופשה שלנו.

למחרת חזרנו הביתה לחום ולכל מיני תלאות....אבל זה כבר בפוסט הבא

וגם כאן

יום שבת, 22 ביולי 2017

חופשה ביער השחור - חלק ראשון

גרמניה.
עדיין, אחרי כל השנים האלה ואחרי שכבר היינו בברלין.....מוזר לי להיות כאן.
גם ככה היה לי קשה בשווייץ עם כל הגרמנית הזאת מסביב.....אבל כאן זה הדבר האמיתי.
נושמת עמוק.
מנסה להבין מה המשמעות של "שחור" בשמו של "היער השחור", והמקורות השונים לא ממש סגורים על זה. יש סברה שאומרת שרוב העצים ביער הם מחטיים (בעיקר אשוחים) שהם כהים יותר, וגם הצפיפות שלהם יוצרת אזורים כהים מוסתרים מאור השמש. אבל זה המצב כיום, לאחר שהאשוחים האלה נשתלו מחדש, לאור כריתת היתר שנעשתה כאן במאות קודמות, ובעבר מגוון העצים כאן היה הרבה יותר גדול.
בכל מקרה היער השחור מאד מאד ירוק, וזה תענוג.

נפרדנו מהבן ביום שלישי בצהריים. הדמעות חנקו את גרוני והיה לי קשה להתנתק. הוא הרגיש את זה ובא לעוד חיבוק ועוד אחד.

בבוקר מוקדם נסענו לעיר הסמוכה ILANZ למוסך של VOLVO להפקיד בידיהם האמונות את הרכב לתיקון, לאחר שכבר יום קודם הם הרגיעו אותנו שהחלק הנדרש לרכב הגיע בזמן ונשלח לצביעה. הם נתנו לנו רכב חלופי (בעלות של 50 יורו), וכאשר הגענו אליהם כשעתיים לפני השעה הנקובה אחר הצהריים, הרכב היה כבר מוכן. מושלם. ובעלות יותר נמוכה מההערכה המקורית שהם נתנו לנו. אין מה לומר, היה לנו מזל גדול עם העניין הזה.

יצאנו לכיוון היער השחור קצת אחרי ארבע אחר הצהריים. מעבר הגבול לגרמניה היה סתמי - שלטים של גבול אבל עמדות לא מאוישות ופשוט המשכנו לנסוע חלק. הרשיתי לעצמי להרהר בעצב אם ומתי יהיה לנו משהו כזה בארץ......

היער השחור מאד מתויר על ידי ישראלים וגם כל השאר, ובעיקר הוא גן עדן לילדים. כיון שאנחנו (הפעם) נטולי ילדים (מתכננים לחזור לכאן עם הנכדים מתישהו), חיפשנו לנו מסלולים שלא כוללים גמדים ופארקי שעשועים, מים, חבלים ואומגות.
קבלתי עזרה עצומה מ-JRB ששלחה טבלת אקסל עם תכנון הטיול שהם עשו לשם בשנה שעבר.

את המלונות כמובן הזמנו ברשת דרך BOOKING ועד כה כולם היו מעולים.
לראשון ב-FELDBERG הגענו בסביבות שבע וחצי בערב, ועוד לפני שהעלינו את המזוודות לחדר, התיישבנו לאכול במסעדת המלון (כי הכל באזור הזה נסגר בסביבות שמונה/שמונה וחצי בערב ואחרי כן אין עם מי לדבר). זו היתה טעות - כך התברר - המלון היה מדהים, אבל האוכל.....עדיף לא לדבר על זה.

איך שהתארגנו בחדר חזרנו לרכב ונסענו, מרחק כעשר דקות, לאגם TITISEE הקרוב.



העיירה TITISEE חמודה ושוקקת תיירים. לאורך המדרחוב שלה יש שפע של חנויות, מסעדות ובתי קפה, והכל מקושט ומצויר ונעים לעין. חזרנו לכאן למחרת בערב לגלידה, כשכל שאר המדינה כבר מזמן הלכה לישון. גם ב-TITISEE רוב העסקים היו סגורים, וכמעט לא היו אנשים במדרחוב....אבל יחסית לשאר המקומות ביער השחור היתה קצת פעילות לפחות. ישבנו לאכול גלידה (T  התאכזב שלא היה דוכן נקניקיות), הסתובבנו קצת שוב לאורך האגם וחזרנו לישון בחדר.

מילה על המלונות שלנו עד כה (כולל הדירה ב-VALS): בלי יוצא מן הכלל כל המיטות שישנו בהן היו סופר נוחות. אנחנו
כידוע נוסעים הרבה וזה מאד יוצא דופן שעד עכשיו כל המיטות היו מצוינות.
מצד שני, אין איוורור בכלל. אין מזגנים, רק במלון אחד סיפקו מאוורר רצפתי קטן.
כשקר זו לא ממש בעייה, למרות שגם אז רוצים אוויר - אז בחלק מהמלונות היו חלונות קיפ (שניתן לפתוח חלקית מלמעלה), אבל אין רשתות, ואז נכנסים החרקים.....להקות שלמות של עש לילה, יתושים ויתושות בעיקר, וגם עכבישים, זבובים ועוד מרעין בישין.
כשחם - גם פתיחת החלון והסכמה לדור יחד עם צבא החרקים האלה לא עוזרת. וזה ככה גם בכל המסעדות. אפילו בקניונים הגדולים, היכן שכן יש מזגן לכאורה - הוא חלש וחסר אוויר.
טוב, סיימתי לקטר.

למחרת היום ערכנו כמה טיולים נהדרים בסביבה.
היעד הראשון היה מפל Todtnau, אליו בחרנו לרדת (ואז לטפס את הכל בחזרה, לא משימה פשוטה כלל). יש גם אפשרות לחנות למטה ולטפס אליו ואז לרדת.



בסך הכל ירדנו (ואז עלינו) מרחק של כמאה מטר בלבד, אבל זו היתה ירידה תלולה (אוי הברכיים הברכיים!) ואז כמובן בחזרה עלייה תלולה (אוי הריאות....) אותה עשינו עם הפסקות קלות. שמחתי לגלות שהכושר שלי לא רע (יחסית למשקל העודף וגם יחסית ל-T) ובכל זאת הזעתי (היה גם חם מאד) והתנשמתי והדופק הואץ מאד......

מ-Todtna u נסענו לעיר מתוקה ויפה בשם FREIBURG.



כאן בעיקר הסתובבנו ברחובות, נהנים מהארכיטקטורה, מהרכבת הקלה החשמלית (השקטה והאיטית) וגם עשינו קצת שופינג.
T כמובן קנה לעצמו עוד חולצות T (על שמו.....חחח) כרגיל, וקצת מכנסיים קצרים (לחדר כושר) ואני (שבדרך כלל שונאת לעשות שופינג) השגתי את שני הדברים היחידים שהייתי זקוקה להם: נעלי הרים/הליכה חדשות (את שלי קניתי לקראת הנסיעה לארגנטינה בחורף 2010-2011) ומעיל גשם דק. 
בפרייבורג גם אכלנו ארוחת צהריים/ערב משביעה ביותר במסעדה תורכית - שווארמה עם סלט והרבה טחינה....בהחלט שיפור על הארוחה המסכנה שאכלנו במלון ערב קודם.

מעיל הגשם החדש הוכנס לשימוש מיידי, כי ארובות השמיים נפתחו לפנות ערב וגשם חזק מלווה בברקים וברעמים ניתך ארצה וליווה אותנו כל הדרך למלון. 

היינו עייפים, מיוזעים אך מרוצים - כבר לא היינו רעבים (כי אכלנו בפרייבורג בסביבות שלוש וחצי) אז אחרי המקלחת קפצנו, כאמור, ל-TITISEE לגלידה וטיול קצר. 
המשך בפוסט הבא.....

וגם כאן

יום רביעי, 19 ביולי 2017

חופשה בשווייץ - הימים האחרונים ב-VALS

השבוע מתקרב לקיצו, ואיתה הפרידה מבני.
כלתי עזבה כבר בשני בצהריים, נסעה בחזרה למינכן, שם תשהה לילה אחד, תחזיר בבוקר את הרכב השכור בשדה התעופה ותטוס הביתה.

מזג האוויר השתפר לגמרי ביום ראשון ושני, והתחמם, ואיפשר לנו שוב לצאת לטיול - רגלי הפעם - לאורך הנחל שחוצה את העיירה וממשיך הלאה לאי שם. 


המסלול שקט ופסטורלי, ופתאום אנחנו שומעים פעייה מעלינו.....
מפאת המרחק לא ידענו אם אלה רק עיזים (תיש אחד בטוח זיהינו) או עיזים וגם פרות


ניצלנו שוב גם את הספא במלון, עם הבריכות המרגיעות (והמרדימות) של המים התרמאליים.
ובערבים לפעמים אכלנו ארוחת ערב מפנקת בדירה, מעשה ידיו של T (ועזרה קטנה מאיתנו) ולפעמים יצאנו לאחת המסעדות כאן בעיירה.

אחרי הארוחה כמעט בכל ערב ישבנו בלובי של המלון והאזנו לבני וחבריו מנגנים קטעי ג'אז יפים....
אני מצרפת כאן סרטון שמשלב את נוף העיירה השלו עם צלצול הפעמונים לפנות ערב......(למה שרק אנחנו "נהנה"?)



וקוריוז קטן: רואים מי מייצר את המעליות של המלון? השם מוכר למישהו?



מה שהצחיק אותנו, היא העובדה שכתוב שהמעלית יכולה לשאת 8 אנשים. אז לא. היא ממש קטנה. אבל זה הגיוני למי שרגיל להצטופף בצוללת....... 😉

וגם כאן

יום שני, 17 ביולי 2017

חופשה בשווייץ - פעמוני כנסיה, ארוחת שבת וטיול לסכר מרהיב

יום ששי חורפי, קר וגשום הגיע, ואחרי שסיימנו לטפל בענייני הרכב התפנינו לחשוב מה עושים היום.
ביום כזה אי אפשר לטייל, ובמים התרמאליים כבר היינו (ונהיה שוב בטח לפני שנסע מפה), החלטנו שנעשה יום בית.

חיכינו שבני וכלתי יגיעו מהמלון......אה, רגע.....עכשיו אני מבינה ששכחתי לציין משהו די מרכזי בנוגע לעיירה הקטנה הציורית השלווה הזאת VALS.......
צלצול הפעמונים!

אקדים ואומר, שכאשר גילינו (בדרך הקשה) את התופעה הזאת, חקרנו עליה קצת באינטרנט, והתברר שהיא לא ייחודית ל-VALS אלא נפוצה בעצם בכל שווייץ.
גם בכפרים ובעיירות קטנות אבל, מסתבר, גם בערים הגדולות.
הכנסיות מצלצלות בפעמון בתדירות של....טוב, עדיין לא הבנו לגמרי את הקטע.

שמנו לב לכך כשהגענו אבל בלי לתת לעניין תשומת לב יתרה. הפעמונים צלצלו, נדמה לי ששמתי לב שזה היה כל שעה עגולה, אבל אז הבנתי שלפעמים זה גם על הרבע שעה וגם על מחצית השעה....באותו יום שהגענו באמת שלא הקדשנו לכך תשומת לב.
בבוקרו של היום השני הפעמונים העירו אותנו בשש בבוקר. שש בבוקר רבותי, שני צלצולים מקדימים בטון אחד, ואז שישה גונגים שמבשרים את השעה בטון אחר. ומאותו רגע - כל רבע שעה: גונג אחד ב"ורבע", שניים ב"וחצי", שלושה ב"רבע ל". ואז, בלי קשר לכלום, בעשרה לתשע - שבע דקות מלאות של צלצולים בגוון אחר לגמרי בלי הפסקה. וככה מידי פעם שוב במהלך היום, פרט לרבעי שעות ושעות עגולות...אין לנו מושג מה (ואם בכלל יש) החוקיות.
וגם בשבת.
וגם בראשון. שש בבוקר. וכל היום. מטורף.

אחרי שני לילות כאלה הודיע לנו בני שהוא לא מסוגל לישון כך - הוא מנגן במלון עד חצות ומגיע לכאן (עשר דקות הליכה) והולך לישון ואז....משש בבוקר יש לו סימפוניה של פעמונים. הוא זקוק לשנת לילה מלאה! לכן הוא ואשתו חזרו לישון בחדר שלו במלון. צלצול הפעמונים לא מגיע עד לשם....

דווקא אחרי שני לילות T ואני התרגלנו, ולמרות שפעמוני הכנסיה מעירים אותנו בשש בבוקר (ואז בשש ורבע, שש וחצי וכו) איכשהו זה עובר על ידנו ואנחנו מצליחים להמשיך לישון לפעמים אפילו עד שמונה.

אז חיכינו שבני וכלתי יגיעו מהמלון ונסענו לעיר הקרובה ILANZ (שם כבר היינו באותו בוקר במוסך של וולוו) כדי לעשות קניות לארוחת השבת בסופר קצת יותר גדול מהמכולת שיש כאן בעיירה.
GOOGLE MAPS הוביל אותנו בביטחה לסניף גדול של MIGROS, הרשת השולטת כאן בשווייץ.
בבניין הזה יש, בנוסף לסופר, גם אלקטרוניקה, כלי בית, ביגוד ועוד ועוד.

קנינו מלוא העגלה (שדורשת מטבע של שני פרנק שווייצרי במקום חמישה שקלים) וחזרנו למטבח המרשים של דירת ה-AIRBNB שלנו.
אגב מטבח מרשים: המטבח הזה מאובזר קומפלט בכלים הכי טובים, ארונות ומגירות ברמה גבוהה, מדיח מצוין, תנור, כיריים הלוגן....טוסטר, מכונת "נספרסו" וגם קומקום. רק מיקרו חסר....והאמת שהוא לא חסר. מסתדרים בלי.
והוא בנוי כ"אי" באמצע החדר כך שנוח לעבוד בו, שניים וגם שלושה אנשים. ומתחת לכיור יש מגירה עם פח זבל שיוצאת בקלות....וליד מקום ל....טוב. נסחפתי. מטבח מושלם.

גשם בחוץ וריחות נהדרים של בישולים בפנים, פה ושם ראינו קצת טלוויזיה מדובבת. הכל מדובב כאן - גם הסרט
"גנוב על הירח" (כך נדמה לי שקראו לזה בארץ) שם מופעים המיניונים לראשונה. 


וגם טניס כמובן - חצי גמר ווימבלדון. חשבתי על טליק כשפדרר ניצח.....
התקדמתי יפה גם עם "סוס אחד נכנס לבר" של דוד גרוסמן. 
T עשה את רוב העבודה, בני הלך לנגן בסשן הראשון שלו במלון (בין שש וחצי לשבע וחצי), כלתי גרדה פרמזן ואני הכנתי את השולחן. 
התוצאה נראתה ככה: 



עוד הספקנו לשוחח עם בתי וחתני והנכדים בסקייפ לפני שהתיישבנו לאכול, ואז שתינו לחיים ואכלנו מגלידת Mövenpick המצויינת, והלכנו לישון שבעים ומרוצים.

בשבת בבוקר היה עוד יותר קר מששי, אבל השמש זרחה.
החלטנו לנסוע לסכר הקרוב (פחות מחצי שעת נסיעה מכאן) סכר zervreila.
כשבני וכלתי היו כאן בחורף הם עלו לשם ברכבל ועשו חלק מהמסלול ברגל, בשלג, בקור של מינוס אי אילו מעלות.
אבל הם היו לבושים בהתאם.
אנחנו עלינו עם רכב לבושים בחולצות קצרות ופליס בלבד......13 מעלות וקפאנו. קפאנו מקור. אבל היה שווה. 

הסכר מתגלה במלוא הדרו


וזה הנוף הנשקף ממרומי הסכר עצמו





בהמשך היום שוב צפינו בווימבלדון (גמר נשים), וגם ביקרנו אצל אחת המשפחות כאן בעיירה שמוכרת קריסטלים. 
מסתבר שבנוסף לאבן הנהדרת שנחצבת כאן בסיטונות, יש כאן גם מרבצים לא רעים של קוורץ, קוורץ מעושן, המטייט (אבן דם), פיירייט (זהב שוטים) ועוד קריסטלים מרהיבים. 
חלק מהמקומיים עוסקים בחיפוש וחציבה של הגבישים היפהפיים האלה, ומוכרים אותם בבתיהם בזיל הזול. 
ב"משרד התיירות" של העיירה קיבלנו חוברת עם כל העסקים וה"אטרקציות" של VALS ובה מפורטות גם המשפחות שמוכרות קריסטלים. 

כיון שזו אחת החולשות שלי ויש לי מגוון מרשים של קריסטלים בבית (ועכשיו גם חכמוד נדבק בחידק והתחיל אוסף משלו), קבענו עם משפחה כזו היום כשירדנו מהסכר, והוספנו כמה חתיכות מרשימות לאוסף. 

 בערב אכלנו בדירה את השאריות מארוחת שבת ואז הלכנו שוב לשבת בבר של המלון להקשיב להרכב הנהדר של בני שניגן שם. השבוע שלנו יחד מתקרב לקיצו......

וגם כאן