יום שלישי, 19 ביולי 2016

טנגו חיילת

צעד קדימה, שניים אחורה.
החיים עם החיילת שלנו בהחלט מתגלים כאתגר לא קטן.
לא כי קשה לנו.
לא כי חשבנו שנצליח להציל אותה מעצמה, ועוד כל כך מהר.
היא האויבת הגדולה ביותר של עצמה.
ולא רק משום שהיא מסרבת להישיר מבט אל המציאות ומעדיפה להתבוסס בדימיון.

ולא רק משום שאין לה מושג של זמן, וגם אם היא מתעוררת שעה לפני שהיא צריכה לצאת עדיין היא תאחר לאוטובוס ושוב תבזבז כסף על מונית - ואז כמובן תבכה שאין לה כסף.
ולא רק משום שעד שסוף סוף יש לה חבר חמוד ונורמלי שמתייחס אליה בהערכה ומסירות - אז היא מחפשת דרכים לטרפד את מערכת היחסים.

היא מתכנסת בתוך עצמה (פיזית ונפשית) ולא מדברת, ולא משתפת - למרות שאנחנו כאן וכל הזמן מראים לה שאנחנו כאן ותומכים בה ואנחנו בצד שלה ואנחנו מוכנים להקשיב ולא לשפוט וגם לעזור פיסית בביורוקרטיות וכל מה שאפשר.
ואז - בעקבות ההתכנסות שלה וחוסר לקיחת האחריות שלה בצבא, בעבודה, במערכות יחסים - היא מעדיפה להתלונן, להתפרץ, לקטר.

נכון - היא במצב נפשי לא פשוט

נכון - גם הצבא לא השכיל לשלב אותה בתפקיד שיאתגר אותה, יתן לה את המסגרת שהיא כה זקוקה לה
נכון - גם הצבא לא מספק לה את הטיפול הנפשי והרפואי שהיא זקוקה לו - אבל אנחנו יודעים איך הצבא.
צריך להתעקש, צריך לצעוק, צריך לדרוש, אפילו לאיים - כדי לקבל מה שצריכים. והיא עושה זאת לעיתים רחוקות. היא מעדיפה לוותר ואז לקטר. זה הדפוס.
היא מבזבזת כסף על מוניות כי היא לא מספיק לאוטובוס ולרכבת.
היא קונה דברים שהיא לא צריכה כדי "לפצות את עצמה" ומתנות לאחים הקטנים שלה. היא מלווה כסף לאחותה בת ה-18 שעדיין בפנימיה.  ואז היא מתפלאת שנגמר לה הכסף.

היא לא נותנת מספיק משמרות בעבודה למרות שהיא בצבא רק יומיים בשבוע במיוחד כדי לאפשר לה לעבוד - ואז מתפלאת שתלוש המשכורת מצומצם.

היא מבלה את רוב השבת במיטה ואז מתבאסת שלא היינו איתה מספיק. אנחנו כאן, בסלון - את מוזמנת להצטרף. כשאנחנו ערים. כשאנחנו בבית.

החדר שלה נראה כאילו עבר גם הוריקן וגם רעידת אדמה. T ממש מתבאס על זה ("קיבלת זהב והפכת את זה לזבל" הוא אמר לה לפני כמה ימים). לי זה פחות אכפת אבל זה משקף בדיוק את הלך הרוח שלה. בלגן. חוסר תשומת לב.
כנראה גם לי היה לוקח שעות להתארגן לצאת מהבית אם הכל היה מפוזר לי בערבוביה על הרצפה והייתי צריכה בכל פעם לחפור ולחפש דברים.

נכון, חלק מזה פשוט חלק מהגיל שלה. והעובדה שלא היה לה בית נורמלי. והנחיה. והדרכה.
אבל הדפוס הוא לא לקחת אחריות ואז להאשים את כל העולם. את הצבא. את המדינה. את מקום העבודה. את החברות. את החבר. וכמובן את האב החורג המתעלל, נגדו היא מנהלת משפט...שנכון, הוא אשם בכל. והאמא - שלא הגנה עליה ועל אחותה. והעיפה אותן מהבית ברגע שהוא מאס בהן ואיים לעזוב.

לא פשוט. ואנחנו באמת רוצים לעזור. ולתמוך. בדברים האמיתיים.
אני מתעקשת למשל לא להיות "מאפשרת" לדברים האחרים. אני לא אקפיץ אותה לתחנת הרכבת רק כי היא לא מספיק אחראית להתארגן בזמן למרות שהתעוררה בזמן (ואפילו וידאתי שהיא ערה). אני יודעת שהורים אחרים הם לא ככה. אני מנסה ללמד אותה אחריות....ואין לי 19 שנים לעשות זאת. קיבלתי אותה כבר "מבושלת".

בפגישה (סוף סוף) עם הפסיכיאטר הצבאי הוא חידש לה (סוף סוף) את המרשם של הכדורים (נוגדי חרדה/דיכאון) - כן, ברור לי שללא הכדורים היא באמת לא מצליחה להתנהל כמו שצריך עם עצמה, ואני מביאה את זה בחשבון.
הוא דיבר איתה על השירות ועל התפקיד ולקח על עצמו להפגיש אותה עם קב"נית. ואמר לה שאם לא יסדרו לה תפקיד יומי (כל יום בבסיס ואז הביתה) עדיף לשחרר אותה. התפקיד הנוכחי לא רק שלא מהווה מסגרת נורמלית לה היא זקוקה, הוא כלל לא מתאים לה - ביחוד כשתוקעים לה משמרות לילה - לבד בחמ"ל (לבחורה שזקוקה לנוגדי חרדה! נו, באמת) ורק גברים בסביבה (נפגעת תקיפה מינית! מה הם חושבים בדיוק?). בסיס סגור, הוא אומר, לא מתאים לה בכלל.

כמה פעמים ביקשנו שהיא תתן לנו את הטלפון של המפקד שלה - להתערב, לעזור, להראות לו שיש לה גב ותמיכה ומי שדואג לה? כאשר סוף סוף קיבלה אפשרות לתפקיד ממש טוב בתל השומר ביחידת הצילום - בצריפין סרבו לשחרר אותה מתפקיד הסמב"צית - וכמובן שתל השומר התמוסס לו, התקן נעלם כבר. נכון, לא הכל באשמתה, אבל היא גם לא נתנה לנו לעזור.

להשתחרר? T חושב שזה מה שהיא צריכה. שהצבא, כפי שהוא עבורה כרגע, לא מתאים לה. והיא לא בתפקיד שתורם. לא באמת. הוא חושב כמו הפסיכיאטר - להשתחרר, למצוא עבודה מסודרת, לחסוך, ללמוד לפסיכומטרי (ראש יש לה). נעזור לה להשיג מילגות אולי....

היא חוששת בצדק להשתחרר. להיות בלי המסגרת הזאת בכלל. פוחדת גם מהסטיגמה. פוחדת שזה יטרפד לה עבודות, לימודים. אין לי מושג אם זה עדיין נכון בימינו, בהם כל כך הרבה אנשים לא משרתים בצבא. לדעתי גם אסור על פי חוק לשאול אותה על השירות הצבאי שלה.

בנושא טירפוד היחסים עם החבר אני לא רוצה להתערב אבל שוב - יש דפוס. בהתחלה היא מנסה לתפוס אותו "על חם" - "סיננת אותי ולא ענית להודעה שלי, למרות שראיתי שעשית LIKE באינסטגרם באותו זמן למישהו אחר" סוג של stalker...
החבר לא מתבלבל ומתנצל, אלפי סליחות, ומצליח לפייס אותה.
ואז היא תוקפת מכיוון אחר. מה פתאום הוא מצפה שהיא תספר לאחרים שיש לה חבר? שהם חברים כבר חודש שלם?
 זהו, היא חושבת לגמור איתו.
ואחרי כמה שעות אני מקבלת מסרון: האם מותר לה להביא אותו הביתה היום אחה"צ? כן, סוף סוף אני יכולה לענות בחיוב (כי כשאנחנו לא בבית אנחנו לא מסכימים שהיא תביא חברים/חברות). מתוכנן לי אחר צהריים שקט בבית.

אותו הדבר עם חברות. הם מקסימות הם נהדרות ואז טראאח - הרי אין שום בעייה להיתפס לקטנות ולנצל כל מעידה קטנה כדי לחתוך, כדי להרוס את היחסים. להיפך. זה הכי קל. מה שקשה הוא לטפח יחסים, הדדיות.

טוב אני מניחה שחלק ניכר מזה הוא הגיל - משהו שאני כבר לא רגילה אליו (ולא ממש היה לי "מודל" כמוה אצל אף אחד מהילדים). בזכות גיסתי (המופלאה, כבר אמרתי?) אני מקבלת פרופורציות. גם האחיינית שלי (באותו הגיל) מפגינה הרבה תכונות דומות.

נושמת עמוק. לא יודעת איך זה יתפתח.
כרגע עושה מה שאני יכולה. אנחנו מנסים לסדר לה טיפול מחוץ לצבא. משהו ייעודי למצב שלה.
הלוואי ונצליח. הלוואי והיא תסכים לטיפול ותתחיל להיטיב עם עצמה. וברור לי שגם אם כן - זה לא בן לילה. זה ייקח שנים ואולי כל החיים.

יצא לי מן פוסט קיטורים שכזה. לא נורא. כבר לא כל כך יוצא לי לשאול את עצמי בייאוש בשביל מה הייתי צריכה את זה. אני חיה עם מה שיש וזה בסדר לי, לפעמים (בצעדים קדימה) אפילו מסופקת. מזכירה לעצמי שוב ושוב שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו - ומה שיהיה יהיה.
נראה שבתי וחתני נרגעו - אז לפחות בחזית הזאת יש שקט.

עדכונים בהמשך.

וגם כאן

אין תגובות: