יום חמישי, 9 ביוני 2016

גאות ושפל חליפות

נראה שהשיחה עם התזזיתית עשתה לה טוב.
לפחות עד כמה שראינו, לא היו לה "נפילות" או "התפרצויות" מאז, היא הצליחה לקום מוקדם ואפילו להגיע בזמן לראיון שהיה לה בתל השומר היום - היא אומרת שהיא התקבלה לעבודה כצלמת צבאית. אין לי מושג על סמך מה (אולי יש קורס הכשרה?) - אבל היא כנראה עשתה רושם טוב - זה מדהים כי כשהיא במיטבה היא עושה רושם נהדר, וקשה לדמיין את הנפילות בכלל כשהיא במצב הזה.
אחרי כן היא נסעה לצריפין לסגור את כל החג (עד שני בבוקר) ואפילו לא קיטרה על זה.
היא סידרה את החדר לפני שנסעה - גם כן הישג עצום - והחזירה לי כסף על משהו שקניתי לה ביום ששי.
אז אני לא מצפה לשינוי של 180 מעלות - ברור לי שעוד תהיינה נפילות, אבל יש כנראה תשתית לאופטימיות זהירה.

ברביעי העוזרת שלי דיברה איתי על כך שהיא מבינה שאני זקוקה למישהי צעירה יותר, והיא לא תכעס אם אחליף אותה באחרת. היא אמרה שבאמת היא מתעייפת יותר, אבל שהיא אינה מסוגלת לעבוד יחד עם מישהי, זה או לבד או בכלל לא. בסדר - אז כנראה זה יהיה בכלל לא.
אמרתי לה שזה עשוי לקחת זמן לחפש - זה לא יהיה מהיום למחר, אבל בעצם כבר ברביעי הבא יש מישהי שמוכנה לנסות אצלנו, אז נראה לי שאומר לעוזרת שלי פשוט לא להגיע השבוע, ועדיין לא אפטר אותה סופית.
אני שמחה שדיברנו והכל גלוי וברור ואין תחושות לא נעימות.
לא אמרתי לה אבל אני באמת מתכוונת לשלם לה את כל הפיצויים - אני ממתינה לקבל מביטוח לאומי את כל הדוחות על כל מה ששילמתי עבורה כל השנים, בעיקר כדי להבין ממתי היא עובדת אצלי.

בכיתת אמן באימושיין היה לי כבד וארוך. בפעם הראשונה מצאתי את עצמי מסתכלת על השעון על הקיר, ממתינה שייגמר. היה רק אימון אחד - בבוקר - שנטלי אימנה מישהי מול כולם - בדרך כלל יש שניים, ובאימון אחר הצהריים הרבה פעמים מתנדב אחד מאיתנו לאמן ונטלי רק מדריכה אותו. בדרך כלל זו חוויה מדהימה.
בכלל מבחינתי כל צפייה באימון של מישהו אחר - במיוחד אם נטלי מאמנת, או המאמן שלי - זו מתנה.
הפעם היה לי יותר קשה.
לא אהבתי את הדרך שבה היא אימנה, לא אהבתי את הכיוונים שהיא לקחה, שמתי לב לדברים חשובים שהיא פספסה לדעתי. זו היתה חוויה מוזרה.
חברתי מ' הפסיכותרפיסטית אמרה שאני מתפתחת או מתבגרת כמאמנת ולכן אני פתאום שמה לב לדברים האלה.
יכול להיות.
ויכול להיות שנטלי היתה ביום כזה - גם היא בסך הכל בן אדם. יום שבו היא שמה דגש על דברים מסוימים והתעלמה מאחרים. בסך הכל מעבר לאימון עצמו, היא שם כדי ללמד.

מיד אחרי השיעור נסעתי למאמן שלי וכמה שהייתי כבר עייפה, היה לי אימון מדהים.
אני יודעת שמזמן לא כתבתי כאן אימון שלי - היו כמה אימונים שהיו כל כך עמוקים ואישיים שלא הרגשתי שאני מסוגלת לשתף, אפילו שאני אנונימית כאן. זה מעניין.

אחרי האימון שלי הייתי אמורה לאמן בעצמי - אבל כשיצאתי מהמאמן ראיתי שהמתאמן שלי הודיע שהוא חולה ולא יגיע. קבענו לשבוע הבא.
מצד אחד התאכזבתי כי הוא לא היה אצלי שבועיים - שבוע אחד כי נסע לחו"ל בעניני עבודה, ושבוע אחר כי היו כאן אורחים והבנתי שאין לי שום יכולת (או מקום פיסי) לקיים שיחת אימון נורמלית.
מצד שני הייתי כל כך תשושה שזה התאים לי בול שהוא ביטל, וגם היו כל כך הרבה פקקים בדרך הביתה שלו היה מגיע, הייתי מגיע חמש דקות לפניו הביתה - ואני לא אוהבת להיות בלחץ לפני אימון.

ערב קודם עשיתי שיחת הכנה (clearway) לחברתי מ' לקראת ראיון עבודה וזה היה ממש מוצלח. זו היתה הפעם הראשונה שהיא חוותה שיחה כזו, ומאד התלהבה ממנה.
היום היא התקשרה שבזכות ההכנה היא היתה בדיוק מי שהיא רצתה להיות בראיון, שמרה על ההוויות שבחרה ולא נפלה לפינות שמהן היא חששה. מאד מאד שמחתי.
אני מאד מאד מאד אוהבת לעשות שיחות הכנה ומאד מאמינה ביעילות שלהן.

הפיגוע אתמול בתל אביב הכניס אותי ממש לאיכס, גם בגלל ההרוגים והפצועים כמובן אבל גם בגלל המפלצתיות הזאת של שני אנשים בחליפות ועניבות ששותים שוקו ואז מתחילים לירות באנשים ללא אבחנה. ועכשיו שמעתי שאחד מהם עוד התחזה לניצול ונכנס לבית של משפחה! במזל בעל המשפחה, שהוא גם שוטר, הבין את זה בזמן והשתלט עליו. היה יכול לקרות עוד אסון נוסף למה שכבר קרה.
אירועים כאלה גם מעציבים אותי וגם מייאשים אותי לקראת עתיד טוב יותר, שינוי בתפיסה, שינוי במדיניות, שינוי במציאות. ומייאש אותי לשמוע על החגיגות בגדה ובעזה וחלוקת הממתקים. ומייאש אותי לשמוע את המנהיגים שלנו מגיבים בכל פעם....מייאש. ואני נושמת עמוק ומתנתקת מזה. מתביישת לומר - מתנתקת מזה לגמרי.

אני לבד בבית ושקט כאן ונעים. כבר לא צריך מזגן והשמש שוקעת והציפורים מנהלות את השיחות שהן מנהלות לקראת השקיעה. ילדים משחקים בחצרות של השכנים, ושלווה יורדת עלי.

שיהיה בכל זאת חג שמח לכולם

וגם כאן 

אין תגובות: