יום שלישי, 7 ביוני 2016

השקט שנשאר

הארוחה בשבת לכל בני הדודים היתה נהדרת.
נכון, היינו במטבח מיום חמישי ועד שבת בבוקר כולל - אבל עשינו את זה באיזי, ובשבת הבאנו טבח ועובדת ניקיון כדי שהם יגישו ויפנו ויארזו וינקו ואנחנו נוכל ליהנות עם האורחים שלנו.

הארוחה היתה מיועדת לבני הדור שלנו, מה שנקרא בעגה המשפחתית "דור 2". מדור ההורים והדודים ("דור 1") נותרה כעת נציגה אחרונה ולמרות שהיא אינה בטוב בימים אלה, בכל זאת היא עשתה מאמצי על והגיעה ארצה (היא גרה בלונדון) לכבוד החתונה.

היא אמרה לי שלא נעים לה לבוא אלינו לארוחה בשבת כי היא מיועדת רק לדור 2. כיוון שיש לה ראש טוב ואני מאד קרובה אליה ומרשה לעצמי להתבדח איתה גם בהומור שחור, אמרתי לה שהזמנתי גם את דור 1, והיא לא אשמה שרק היא הגיע מבין כולם. זה ממש מצא חן בעיניה והיא נרגעה ונהנתה - מהאוכל, מהחברה. מהמזגן שלא פישל והגן על כולנו מהחום הנוראי ששרר בחוץ. ולחשוב שהם רצו לעשות פיקניק.....ואז T שכנע אותם לקיים את הארוחה אצלנו. מזל!!!!

מי שלא היה מוזמן ובכל זאת נשאר היו המשפחה המתארחת (אמא אבא דור 3 וילדים דור 4) שהתכוונו "רק לומר לכולם שלום ואז לצאת" ונשארו למשך כל הארוחה. ברור.

בסוף הם טסו, בשני בבוקר. חזר השקט.
ניקיתי וסידרתי את החדר שלהם, ועד היום עוד נמשכו הכביסות של המצעים והמגבות....
אין ארוחות, אין אירוחים, אין אורחים. אפילו לא מתכננת שום דבר בשבועות. רק בתי וחתני עם הנכדים. התזזיתית סוגרת שבת/חג, גם ממנה יהיה לנו שקט. ונוכל לנהל בשקט את השיחה עם בתי וחתני לגבי מה קשה לה/להם בהקשר של התזזיתית.

בינתיים ביננו לבין עצמנו ניהלנו כמה וכמה שיחות בנושא. אני כבר הפנמתי את העובדה שהפרה (אנחנו) רוצה להיניק יותר מאשר העגלה (התזזיתית) רוצה או מסוגלת לינוק, ושצריך לקחת צעד אחורה. ל-T זה לקח קצת יותר זמן להבין שהיא בכלל לא במצב שניתן לעמת אותה עם המציאות.

כשהוא מנסה לדבר איתה על האיחורים לבסיס או ההברזות מהעבודה היא נפגעת ואומרת "ככה אני, תמיד הייתי מפוזרת, תמיד איבדתי דברים, שכחתי דברים, איחרתי תמיד לכל מקום ולכל דבר...אין מה לעשות".

כשמישהו אומר "אין מה לעשות" לגבי תכונות אופי של עצמו, הוא בעצם אומר "אני לא מוכן לעשות". T לא מסוגל, או לפחות לא היה מסוגל להבין את זה עד ששוחחנו שוב על זה הבוקר. היא התבלבלה ביום ראשון וחשבה שהיא במשמרת לילה בבסיס בעוד שציפו לה למשמרת בוקר וערב.
כש-T מביע את דאגתו ואומר לה שבסוף יכניסו אותה לכלא, היא שואלת "תבואו לבקר אותי בכלא?"
כיוון שבינתיים לא העמידו אותה אפילו למשפט, למרות כל האיחורים, יש לנו הרגשה שהיא מקבלת יחס מיוחד בגלל שהיא על תרופות ובגלל שהיא חיילת בודדה.
דווקא כישורי הישרדות מופלאים יש לה, ובכל מקום היא מצליחה להסתדר - לפעמים עם בכי וצעקות ולפעמים עם התחנחנות או מניפולציות.

את הגבולות שלנו היא משתדלת לכבד, אבל ביום חמישי בלילה היא מתחה את הגבול בצורה שהוציאה אפילו אותי מהשלווה.
היא היתה בצפון אצל אמא שלה יום קודם (שגם זו היתה טעות כמובן וזה עשה לה רע, אבל ברור לי שהיא תחזור לשם שוב ושוב ברגע שהיא תשכח כמה רע זה עושה לה) ונפגשה עם חברה מארה"ב שמטיילת כרגע בארץ.
שתיהן חזרו יחד לאזור המרכז, כאשר היא באה הביתה והחברה התכוונה לישון אצל ידיד משותף.
אצלנו, לא זוכרת אם אמרתי, אנחנו לא מרשים לה להביא חברים או חברות לישון.

זה היה כבר אחרי עשר בערב כשהיא שלחה לי (מהחדר) הודעה בוואטסאפ אם אני יכולה לבוא אליה רגע.
התיישבתי על המיטה והיא אמרה "אני רוצה לבקש משהו, ותצטרכי לפתוח את הלב שלך" ואז סיפרה שהחברה הגיע לבית הידיד, גילתה שהוא איננו ושגם אינו זמין ושגם לא השאיר לה מפתח.
היא רצתה שאסכים שהחברה תבוא אלינו.
ואני באותו רגע הרגשתי מרשעת ואטומת לב כי ברור שלא הסכמתי - כי מספיק שאספתי אל ביתי חיילת שאני עדיין לומדת להכיר ושהגיע אלי עם ים של בעיות - אני באמת לא אחראית לחברות שלה שפועלות בלי לחשוב ובלי לתאם ונתקעות "לבד ברחוב" וזה לא צריך לשבת לי על המצפון.
אמרתי לה שלא, ושזה לא בסדר שהיא אפילו מבקשת ממני כי היינו מאד ברורים לגבי העניין הזה.
יש לבחורה עוד מכרים באזור, והיא תסתדר.
ברור שהיא הסתדרה.
אבל אני כבר לא ישנתי באותו לילה, כי "השארתי בחורה לבד ברחוב".

ו-T לא הצליח להתאפק ופתח את העניין היום בפני התזזיתית. הוא אמר לה שהיא מאד פגעה בנו בבקשה הזאת, וזה מראה על חוסר התחשבות טוטאלית במעט החוקים שהעמדנו בפניה.
היא מאד נפגעה, וכבר הסתגרה בחדר וסימסה לו האם הוא רוצה שהיא תעזוב את הבית.
לי היה ברור שאלה הדפוסים הישנים והמוכרים לה מבית הוריה, וחשוב לי שהיא תבין שאצלנו זה לא כך.
T סימס לה בחזרה שהוא לא מתכוון להתכתב איתה, שבבקשה תחזור לסלון לדבר איתנו.

הסברנו לה שוב בפעם המאה שאצלנו לא על כל ריב מאיימים להעיף מהבית, ושמקומה אצלנו מובטח.
הסברנו לה שוב שהחוקים האלה נועדו להגן עלינו - ובפעם הראשונה גם אמרנו בפירוש שלקחנו סיכון שהכנסנו אותה הביתה ונתנו לה מפתח ואת הסיסמא של האזעקה - כי אנחנו באמת עוד לא מכירים אותה מספיק והחלטנו לסמוך עליה, אבל רק עליה וזה לא כולל חברים וחברות שלה, שאגב מוזמנים לבקר אצלה במשך היום כשאנחנו בבית.

באותה הזדמנות אמרתי לה שהבנו שהיא לא בשלה רגע שנלמד אותה להתנהל עם כספים או לטפל באיחורים או להתייחס בכלל לכך שכל שנייה היא משנה את דעתה ואת תכניותיה, והחלטנו לקחת צעד אחורה ולתת לה להתנהל עם כל זה לבד.
יש לה כאן בית, חדר, ארוחות, הקשבה וחיבוק - וכרגע אנחנו מבינים שזה כל מה שהיא מסוגלת לקבל מאיתנו.

T גם אמר (מה שאני לא הייתי מעזה בשלב זה) שגם קשה לנו עם מצבי הרוח שלה וההתפרצויות שלה על כל מיני דברים (צבא, פלאפון, חבר כזה או אחר, אמא...) שהיא נכנסת כרוח סערה ומוציאה עלינו, ושתנסה להתחשב.

אני לא חושבת שהיא שולטת בזה, ולכן לא הייתי מעלה את זה, אבל הוא אמר ונראה היה שהיא הבינה.


גם דיברנו על מה יהיה אחרי הצבא.
היא שאלה מתי אנחנו מצפים שהיא תעזוב, ואמרתי שהילדים שלנו עזבו את הבית מוקדם יחסית, קודם טיול שאחרי הצבא ואחר כך תוך כדי הלימודים. אז זה מה שאנחנו מצפים ממנה.

"אז לא ביום השחרור מהבאקו"ם?" היא שאלה, ואמרתי שלא. לא מייד, אבל די מהר אחרי. מקווה שהיא הפנימה.
ביננו אם היא תירגע ותשתפר עד אז והיחסים עם המשפחה יהיו טובים, אין לי בעייה שתגור כאן גם יותר מזה - אבל עדיף שהיא תהיה מכווננת ליציאה לעצמאות. בשבילה וגם בשבילנו.


בסך הכל יצאנו בסדר מהשיחה הזאת, וכמובן שבאותו רגע היא החליטה שהיא יוצאת לסידורים ובסוף נשארה בחדר.
אם זה לא היה כל כך עגום זה היה מצחיק - היא לא מסוגלת להחליט מה לעשות עם עצמה.
אתמול בערב היא יצאה עם חברה וחזרה במצב רוח.
היא אמרה שהיא יוצאת מאוחר יותר לסרט עם חברים ושלא נפעיל את האזעקה.
אמרתי לה שנפעיל את האזעקה, ושהיא תנטרל אותה כשהיא יוצאת. היה לי ברור שהיא לא תצא.
ברור שהיא לא יצאה.

לא משעמם, זה ברור. אבל גם לא נורא.
אני מרגישה שאנחנו לומדים יותר ויותר כל יום איך לעשות את הדבר הזה.

עם הנכדים אתמול היה נהדר - כרגיל. ממש נהנית מכל רגע איתם.

בעניני העוזרת עוד לא החלטתי מה לעשות. עובדת הניקיון משבת עשתה רושם טוב - אולי אציע לה לעבוד כאן קבוע?

עכשיו אני הולכת לעשות שיחת הכנה (קלירווי) בטלפון לחברה לקראת מכרז (ראיון עבודה).

שיהיה המשך שבוע נהדר.

וגם כאן 

אין תגובות: