יום ראשון, 5 ביוני 2016

"זה לא מעניין אותי"

בקבוצת המנטורינג שלנו יש מאמן, כמובן, המאמן שלי, ושש נשים. איכשהו יצאה קבוצה שכולה נשים.
אני המבוגרת ביותר, בת 57.
יש מישהי (מדהימה!) בת 53, עוד אחת (טוב, כולן מדהימות) בת ארבעים ומשהו, שתי בנות שלושים ומשהו (בסביבות הגיל של בתי) ואחת בת 22.

זאת בת ה-22 היתה גם הכי צעירה איתנו בקורס.
היא בחורה מדהימה, באמת מרשימה, רצינית וטובת לב ומתמסרת לאימון ולחיים (ולטבעונות ולחבר שלה) עם כל מה שיש לה. מפרסמת את עצמה ואת כולנו בפייסבוק, מפיקה סרטונים לשיווק השיטה....יוזמת, פעילה.
ויחד עם זאת אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא מאד מאד צעירה.

לפעמים זה קל להתעלם מזה, כי בדרך כלל היא כל כך רצינית בעבודה ובמוטיבציה.
אבל בזמן האחרון התחילו לבצבץ בה העלומים, בכמה הזדמנויות שונות. ומשום מה זה נגע אצלי במשהו.
עלתה בי שיפוטיות שכבר מזמן לא חשתי. עלה בי סוג של "תתבגרי כבר" שאני כבר לא מכירה.
ומעניין להתבונן בזה, כי אני בטוחה שאם אני הגבתי לזה - זה קשור אלי איכשהו. זה לא באמת קשור אליה.
אבל אינני יודעת עדיין איך.

אז הפעם הראשונה שמשהו שהיא אמרה "הקפיץ" אותי, היתה לפני כחודש.
יש לנו קבוצת whatsapp של קורס המאמנים (כחמישים חברים) שם אנחנו שואלים, מתייעצים, ממליצים, מבקשים או סתם משתפים.
בדרך כלל לא "חופרים" יותר מדי.
מידי פעם, מישהו מספר על מישהו שעובר ניתוח או משהו קשה ומבקש מהקבוצה להתפלל עבורו.
פניות מסוג זה פחות מדברות אלי, באופן טבעי, אבל אני שולחת אור ואנרגיית ריפוי - ולא מגיבה.
לפני כחודש בת ה-22 פתאום כתבה בתגובה לפנייה כזאת, שהיא לא מבינה מדוע שולחים בקבוצה בקשות כאלה.
היא כתבה שהיא אינה מחוברת לדת ואינה מאמינה באלוהים וזה לא מעניין אותה להתפלל עבור מישהו.

אני חושבת שמה שהקפיץ אותי היה "זה לא מעניין אותי". כי זה חזר גם אתמול במנטורינג.

אז לפני חודש ב-whatsapp אנשים ענו לה מאד יפה - הסבירו לה שיש בקבוצה כל מיני סוגים של בקשות, הפניות, קישורים לאתרים של מאמנים או אנשי רוח - ויש כאלה שמבקשים להתפלל. והיא לא חייבת להתייחס לזה, כמו שאחרים לא חייבים להתייחס לפניות שלה לאתרים של טבעונות, למשל.

אתמול במנטורינג דיברנו על עסק האימון של כל אחד מאיתנו. זה נושא שהתחלנו בפעם הקודמת (וכן, אורון, לא שכחתי שאני חייבת פוסט על האימון בקבוצה שהיה אז 😏)

המאמן דיבר על מס הכנסה ומע"מ וביטוח לאומי, על תיעוד כל האימונים שלנו וניהול סטטיסטיקות על כל מתאמן. כמה זמן ממוצע כל אחד מתאמן אצלנו וכמה בממוצע מבטלים לנו אימונים או לא מגיעים בלי להודיע או מאחרים...דברים כאלה.
הוא דיבר על איך אנחנו משווקים את עצמנו ואיך אנחנו משפרים את איכות האימון שלנו.... ועוד.
שיעורי הבית שהמאמן נתן לנו להכין להפעם היה חזון לעסק לעוד חמש שנים.
כל אחת התבקשה לתאר את עסק האימון שלה חמש שנים מהיום:
- כולל רווחה אישית (כולל התייחסות לתחושות ורגשות שהעסק מאפשר לי)
- סדר יום (כולל איך משתלב בחיי)
- האוכלוסיות שאני מאמנת: אימון זוגי/ האם אני מרצה וכו'
- איפה אני מאמנת (כולל בארץ/בחו"ל).
- כמה אני מרוויחה בחודש, בשנה- תמחור לפי אימון אישי/זוגי/הרצאה...
- מספר לקוחות.

אגב עבורי זה היה תרגיל ממש מרתק, כי כשהוא נתן אותו עוד הייתי בשלבי ההתלבטות האם להמשיך לאמן או לא.
בכל אופן כל אחת תיארה פחות או יותר את התהליכים שהיא עברה תוך כדי כתיבת החזון, והבחורה הזו בת ה-22 אמרה :
"אני לא רוצה להתעסק עם כל הדברים האלה. אני לא רוצה לתכנן את סדר היום שלי ולהחליט איזה אוכלוסיות אני מאמנת, אני לא רוצה לחשוב על כמה אני רוצה להרוויח בחודש וכמה לקחת לכל מתאמן עבור האימון, אני לא רוצה לחשוב על תקציב ותזרים מזומנים....אני רוצה רק לאמן. כל זה לא מעניין אותי"
והנה חזר שוב המשפט שהקפיץ אותי.
ואני הבנתי ש"זה לא מעניין אותי" כרוך אצלה כנראה בפחדים שהיא עדיין לא מוכנה להתבונן בהם, להתמודד איתם. אבל איפה זה פוגש איתי? למה זה מקפיץ אותי כל כך?
היא סיפרה על האימון האחרון שלה אצלו (גם היא מתאמנת אצל המאמן שלי) בו עלה לה זיכרון על שיעור השחייה הראשון שלה, וכמה היא פחדה להיכנס עם המדריכה שלה לעמוקים, למרות שההיא הבטיחה לתמוך בה ולהחזיק אותה. היא סיפרה איך בחלק של "הילדה הפעילה" בתוך פירוק הזיכרון היא פשוט יצאה מהבריכה, או נשארה לשחק עם החברות שלה במים הרדודים. ואני חשבתי על זה שהיא פשוט לא רוצה עדיין להתבגר.
כי לנהל עסק - בין אם זה עסק של אימון או כל עסק אחר - דורש כנראה סוג של התבגרות.
אז מה הופעל אצלי לשמע ילדה בת 22 (והאמת היא שהיום רוב האנשים בני 22 הם עדיין ילדים) שלא רוצה להתבגר?

אין לי מושג.
ואני ארצה להתבונן על זה עוד קצת. ואולי להתאמן על זה.
על איפה זה פוגש אותי.

וגם כאן

אין תגובות: