יום ראשון, 22 במאי 2016

סופשבוע ארוך עם הנכדים

הבוקר לקחנו את חכמוד ונשמותק לגן לאחר שהיו כאן מאז יום רביעי בלילה.
גם ביום חמישי לקחנו אותם לגן, וכך היה לנו יום אחד לעצמנו לפני שזה הפך יותר אינטנסיבי.
מהיישוב שלי לגנים שלהם בבוקר זו בערך שעה נסיעה בפקקים, קצת פחות, אז חלק מהזמן הקשבנו ליוסי גרבר מספר את פטר והזאב (עם המוסיקה והכל) וחלק מהזמן שיחקנו 20 שאלות. הם עדיין לא לגמרי סגורים על העניין הזה שצריך לענות רק בכן ולא, אבל בסך הכל הם מבינים מצוין את הרעיון של המשחק.
בששי כבר עשינו להם יום כיף (אמנם אין פקקים אבל חשבנו שעד שנגיע לגן כבר נצטרך לאסוף אותם בצהריים, ובתי די הבטיחה להם שזה מה שנעשה). נסענו לשרונים, אכלנו ארוחת בוקר בבית קפה (הם מאד אוהבים את זה) - והם התלהבו מכל מיני דברים קטנים כמו העובדה שיש שם בשירותים אסלות קטנות לילדים עם בדיחות של בזוקה על קירות התאים, וכיורים קטנים ומייבשי ידיים קטנים. חכמוד אמר באיזשהו שלב "איזה כיף פה".
נסענו לשרונים כי יש שם גן שעשועים גדול ומושקע - עם מתקנים מאתגרים - ובלי חול (בישוב שלנו מצב הגנים היה קטסטרופלי עד לא מזמן, מתקנים מוזנחים וחלודים ולדעתי גם היום בכולם יש חול).
בשבת לקחנו אותם לבריכה, וגם חברים שלנו א' ו-א' הביאו את הנכדים שלהם, והם מאד מאד נהנו גם במים וגם מחוצה להם.
כיוון שנכדיי כבר לא ישנים בצהריים (מקסימום נרדמים באוטו אבל אז בדרך כלל מתעוררים) מצד אחד היו ימים ארוכים ואינטנסיביים, ומצד שני הם נחרו בנחת כבר בשמונה וחצי בערב.
לחכמוד היו מידי פעם התקפי געגוע קצרים להורים, ומידי פעם הוא גם דאג להרגיז את נשמותק, שכאשר הוא מתוסכל הוא מתחיל לבכות ולא מצליח לבטא במילים את מה שמרגיז אותו או כואב לו - אבל כמעט בכל התקריות הפעלתי את הטכניקה של "עצבות" (מ"הקול בראש") - גישה סאטית לחלוטין - חיבקתי, תיקפתי את התחושות שלהם, במקרים של דיבור פוגע או לא יפה אמרתי בנחת איך ניתן היה לומר את אותו הדבר בדרך נעימה....ובדרך כלל זה עבד יפה.
חוץ מפעם אחת.
היתה פעם אחת שכל כך התרגזתי, ששום טכניקה לא עזרה. הכעס ממש הציף אותי (וכאן אני לגמרי מבינה את אמאל'א כשהיא מדברת על הצפה). יש לנו שולחן קטן עם כסאות - והוא משמש אותם לארוחות וגם למשחקים. השולחן כחול, כיסא אחד סגול ואחד ירוק. בדרך כלל נשמותק בוחר את הכיסא הסגול אבל מידי פעם הוא רוצה את הירוק. חכמוד רוצה רק את הכיסא הירוק. תמיד. וכך קבענו בתחילת הביקור שלהם שבכל ארוחה הם יתחלפו בכיסאות. וזה עבד ביומיים הראשונים ואז פעם אחת נשמותק אמר "אני בוחר את הכיסא הירוק" ואני אמרתי "בסדר גמור, בבוקר ישבת על הכיסא הסגול" וכשנשמותק הגיע לשולחן חכמוד אמר לו "לא, נשמותק, אתה לא יכול לבחור. אני על הכיסא הירוק". הוא אמר את לאחר ששמע את מה שאני אמרתי. הוא אמר את זה בכוונה כדי לפגוע בו. כדי להרגיז אותו. נשמותק התחיל לבכות, ואני הרגשתי את התסכול שלו ואת חוסר האונים שלו מול חוסר הצדק המשווע - ו"הדם התחיל לעלות לי לראש" אבל עדיין הצלחתי לומר בטון יחסית רגוע: "חכמוד, למה אתה אומר לו את זה? הרי סיכמנו שבכל פעם מתחלפים, ושמעתי אותי אומרת עכשיו שנשמותק יכול לבחור הפעם את הכיסא הירוק?" ואני די בטוחה שלו היה אומר "סליחה, נשמותק, נכון. לא התכוונתי" או משהו ברוח זו, זה היה נגמר ברגע. אבל הוא הכחיש את מה שבפירוש כולנו שמענו אותו אומר (כן, יש לו נטייה לשקר...) וזה כנראה לחץ לי על איזשהו כפתור ואמרתי לו בטון ממש כועס - כנראה טון שהוא לא שמע ממני אף פעם - שזה ממש לא בסדר, גם להרגיז סתם את אחיו שלא לצורך, גם לנסות להסתיר את מה שהוא עשה...והוא ממש נבהל. ראיתי שהוא מתכנס בתוך עצמו, וכשהנחתי את הצלחות לפניהם הוא לא היה מסוגל לאכול - למרות שזה היה מאכל אהוב עליו. לא התחרטתי שהעמדתי אותו במקומו אבל מאד מאד מאד התחרטתי על הטון שבו השתמשתי. כשראיתי שהוא לא אוכל שאלתי אם הוא בכל זאת לא רוצה את מה שהוא ביקש - ואז הוא אמר "אני רוצה, אבל הבהלת אותי כשכעסת עלי" וכמובן שלבי נמס על המקום. כרעתי ברך לצידו וחיבקתי אותו ואמרתי לו שאני באמת מצטערת שהבהלתי אותו, שמאד התרגזתי בגלל מה שהוא אמר אבל שאני מבקשת סליחה שדיברתי בצורה כל כך מבהילה. הוא נרגע אבל אני כמובן נושאת איתי עדיין את הרגע הזה...
וראיתי שהוא נזהר בהמשך - בכל פעם שנשמותק בכה, להבהיר שזה לא הוא שעשה לו משהו.
בדרך כלל היה מאד קל ונוח עם שניהם, ובשאר הזמן הצלחתי להתמודד לא רע גם עם הרגעים שלא בא להם לעשות את מה שביקשנו. ל-T היה יותר קשה עם זה, וראיתי שהוא פחות מסוגל לשלוט על הטון שלו. אצל T אתה תמיד יודע אם הוא כועס עליך. אין לו שליטה על זה. בכל פעם הייתי מזכירה לו - תגיד את אותו הדבר אבל בטון יותר אוהב בבקשה...והוא היה מחייך נבוך ומשתדל. כי אצל ילדים הטון הוא הכל. גם אני מצאתי את עצמי לא פעם אומרת "אני לא אבקש עוד פעם - תתלבש עכשיו" או משהו כזה - דאגתי לומר את זה בנחת ובנועם. וזה עבד. איך אמר להורים נשמותק אתמול בשיחת הטלפון היומית: "אני לא מתגעגע בכלל כי שומרים עלינו".
לחכמוד יש נטייה להתווכח ולהתמקח. לא נשאבתי לזה. הרי כשזה מתחיל אין לזה סוף....
הבוקר הפקדנו אותם בחיבוק ארוך בגן. הסבתא השנייה תאסוף אותם אחר הצהריים ותישן אצלם, ובתי וחתני ישובו בלילה, כך שהם יתראו כשיפקחו עיניהם בבוקר. מקווה שגם היום יהיה להם כיף.

וגם כאן 

אין תגובות: