יום שלישי, 10 במאי 2016

יומן מסע בהמשכים - מתחילים לתייר בניו יורק

בניו יורק כבר ביקרתי כמה פעמים, כולל בגיל 11 עם משפחתי, בגיל 18 עם משלחת הנוער של משרד החוץ, ועוד כמה פעמים לבד כשעברתי שם בדרך אל או בחזרה מ..... מאד אוהבת את ניו יורק. עם T ביקרתי שם פעמיים - הפעם הראשונה היתה ב-1989 עם הילדים כשהיו קטנים, ובפעם השנייה כשנסענו לטקס הסיום של התואר הראשון של בננו ב-2012 - ממש לפני שהתפטרתי מהעבודה. אז היינו עם הורי בחלק הראשון, לפני שנסענו לבוסטון לטקס, ושוב עם הורי ועם בני וחברתו (כיום כלתי) כשחזרנו מבוסטון. בכל פעם התאהבנו שוב בעיר הזו ובמה שיש לה להציע לתיירים.
ביום שנחתנו בניו יורק החלטנו פשוט לחרוש אותה, ללכת למקומות שעוד לא היינו או שמזמן לא היינו....אז מהמלון שלנו שהיה ממש על Herald square

תפסנו תחתית דרומה, לאזור הגריניץ' ווילאג' וטיילנו ברגל עד ל-Washington square park -

שם בני היה מנגן עם חבריו בימי ראשון, בשנה שחי בניו יורק בין התואר הראשון לשני. זה היה אמצע השבוע, יום שלישי רגיל לחלוטין, ובכל זאת בשעת צהריים שמשית זו היה הפארק הקטן מלא אנשים. הסתבר שהשמש הזו יצאה רק באותו היום או יום לפני כן, וכל הניו יורקים המותשים מהחורף ומהקור יצאו להתחרדן קצת להנאתם. סטודנטים, זקנים, אמהות או מטפלות עם תינוקות, אנשים עם כלבים, נגנים....היו כמה פינות עם מוסיקאים שניגנו וקיבצו סביבם מאזינים נלהבים ונדיבים (גם אנחנו תרמנו את שלנו, וזה הפך להיות הרגל גם בהמשך הטיול - במיוחד בניו אורלינס).
מה שהיה מעניין, הוא שבנוסף לאזור הרגיל הפתוח של הפארק, גודרו בו גם אזורים ייעודיים - היה אזור להורים עם ילדים, והיו שלטים גדולים שאסרו על מבוגרים ללא ילדים להיכנס (לבי נצבט כשחשבתי על החשש מפדופילים, חוטפים ושאר חולירות)...היה אזור לאנשים עם כלבים וגם שם היו שלטים גדולים שאסרו על אנשים ללא כלבים להיכנס. בני אמר שהחלקים האלה לא היו קיימים כשהוא גר שם....ותהיתי אם הוא פשוט לא שם לב לזה או שזה באמת חדש.
לאחר שהייה נהדרת בפארק, שמנו פעמנו בחזרה צפונה ול-The high line,

אטרקציה חדשה יחסית בניו יורק. מדובר בקו רכבת ישן שכבר מזמן לא נמצא בשימוש, בחלק המערבי של העיר, שהפכו אותו לטיילת יפהפיה שמתחילה בין השדרה העשירית לשתיים עשרה באזור ה-meat packing district בדרום (רחוב 13 או אפילו 12) וממשיכה צפונה עד לרחוב 34. עולים על הגשר (יש כמה נקודות כניסה/יציאה, חלק נגישות וחלקן ממש לא) ופשוט מהלכים לאורך קו הרכבת הישן, שלאורכו נשתלו גנים, נבנו פינות חמד לישיבה או צפייה בנוף, ולכל אורכו רואים את העורף של ניו יורק, מפעלים ישנים וזוויות שבדרך כלל לא רואים של העיר. מרתק! בסוף התעייפנו. ירדנו באזור רחוב 23 וכבר לא נותרו לנו כוחות להמשיך ללכת. לי היו נעליים נהדרות עם המדרסים המותאמים אישית שלי, אבל ל-T התחילו כבר לכאוב הרגליים (בהמשך בניו אורלינס הוא סוף סוף מצא נעליים ממש נוחות - של sketchers עם מדרס ה-memory foam ובפעם הראשונה בחייו הוא לא סובל מעמידה או הליכה ממושכת...אבל זה יקרה רק בהמשך) ולי התחיל הגב כמובן......אז תפסנו מונית בחזרה למלון ונחנו קצת.
בערב יצאנו (שוב ברגל כמובן) לאזור טיימס סקוור -

מרחק כמה דקות מהמלון שלנו. קשה לתאר את החוויה של ההליכה ברגל במנהטן. יש פקקים ברחובות אבל גם יש פקקים על המדרכות. בכל פעם זה מרשים מחדש. טונות של אנשים הולכים לכל הכיוונים, זו בהחלט חוויה יוצאת דופן.
אחרי ארוחת הצהריים המצוינת ב-The Harold לא היינו ממש רעבים, אז החלטנו להיכנס ל-Hard Rock Cafe, לשבת על הבר ולחלוק ביננו עוגת New York Cheese Cake....כן כן הלכנו על כל הקלישאות באותו יום ראשון של הטיול.

חזרנו למלון עייפים ומרוצים, אבל ההפתעה הגדולה של הערב עוד חיכתה לנו....
קיבלנו טלפון מהבן שהוא על אוטובוס בדרך לניו יורק מבוסטון. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שאנחנו כבר בארה"ב והוא לא יראה אותנו. לאחר שהבין שיש לו יום אחד פנוי בין כל הימים המטורפים שלו, הוא פשוט החליט לבלות אותו איתנו. הוא לקח אוטובוס (ארבע שעות נסיעה) מבוסטון שהגיע לאיזור china town במנהטן, ומשם הזמין uber (עוד אספר על השירות הזה רבות בטיול הזה, וגם על המתחרים שלהם lyft) ובאחת וחצי בלילה הגיע אלינו למלון! T פגש אותו למטה כי במלון הזה לא נתנו לאף אחד שאינו מאורחי המלון להיכנס אפילו ללובי או לבר. היינו צריכים להראות מפתח של החדר בכל פעם שנכנסנו...
מפאת העייפות של כולנו והשעה המאוחרת, הוא פשוט נכנס איתנו למיטה (בכל זאת king size, היה בה מקום אפילו לעוד מישהו) וככה מחובקים אחרי חצי שנה של געגוע, נרדמנו (פחות או יותר - כי T נחר כמו אני לא יודעת מה, כמו שהוא תמיד נוחר כשהוא עייף מאד, חולה או עם מיגרנה...). אז T ישן מצוין, בני ואני נרדמנו והתעוררנו לסירוגין - ובסוף בני נרדם חזק בסביבות שש בבוקר כאשר T התעורר....
(וגם כאן)

אין תגובות: