יום חמישי, 5 במאי 2016

חזרתי ✈

כמו שחשדתי, לא היה לי זמן או ראש לכתוב או לקרוא פוסטים במהלך החופשה.
הימים היו גדושים פעילות והנאה ובסוף היום פשוט נחתנו ונרדמנו מייד.
היתה חופשה מדהימה. לא יודעת אם אפשר באמת לתאר במלים כמה נהנינו.
אנסה אולי לתעד את הכל לעצמי כאן בהמשך, אבל כרגע פשוט מסתפקת בלומר כמה היה נהדר.
הטיסות היו מצוינות, האוכל היה מעולה - במיוחד בניו אורלינס אבל לא רק. היה לי כיף עם T וגם כשהיינו עם אחרים - בשלב הראשון עם ר' ו-ד' : בן דודו של T בניו יורק ואשתו, ובהמשך עם בני וכלתי גם בניו אורלינס וגם יום אחד אחרון בבוסטון.

ואני שמה לב שגם מאז שחזרנו אנחנו כל הזמן עסוקים - ועוד לא ממש התיישבתי עם עצמי, לקרוא בלוגים, לכתוב (גם את הפוסט הזה אני כותבת בהמשכים, שורה פה שתי שורות שם). ואני בסדר עם זה.
פריקת המזוודות, כביסות, קצת ניקיונות (העוזרת הרי לא היתה כאן כל חודש אפריל - אבל סוף סוף היא הגיעה אתמול ☺)...הכל עבר ממש חלק. גם החזרה לשיגרת השינה הלכה לא רע, למרות שעדיין יש לי איזשהו משבר עייפות קטן בצהריים (תכל'ס זה גם יכול לקרות בלי ג'ט-לאג 😏).

דיברתי בטלפון עם חברות, החיילת כבר הגיעה וישנה כאן גם אתמול וגם שלשום (גמרה עם החבר, יש חבר חדש - וכבר יש דרמות חדשות), נפגשנו עם בתי, חתני והנכדים (טוב - לא ממש "נפגשנו" עם נשמותק כי הוא נרדם באוטו שנייה לפני שהם הגיעו לכאן, וישן במשך כל הזמן שהם היו כאן עד שלקחו אותו הביתה).

אימנתי והשתתפתי במנטורינג (ועשינו שם תרגיל מדהים - לדעתי ראשון מסוגו: המאמן "אימן" את כולנו בו זמנית, כאשר כולנו כותבים את כל מה שעולה לנו במקום לדבר על זה, ובסוף יצא לנו לשתף חלקית את מה שעלה אבל אולי עוד אכתוב על זה - זה היה מאד מאד עמוק ומשמעותי!).

אז באמת יש לי המון מה לכתוב לעצמי - על הטיול, על בני וחתני. על בני הדודים. על אמריקה - על פניה השונים (וממש אין מה להשוות בין ניו יורק, ניו אורלינס ובוסטון!). על החיילת. על המנטורינג. הכל. אבל כנראה שאעשה זאת לאט לאט ובקצב שמתאים לי. ובינתיים אנסה להשלים את הפוסטים שפספסתי בבלוגיי האהובים.

היום יום השואה ומצאתי את עצמי עומדת לבד בצפירה - T נסע לפגישה והחיילת עדיין ישנה.....היא סוגרת סופשבוע החל מהלילה - עם שמירות הלילה, בששי בלילה ובשבת בלילה. אולי אמצא לה כינוי כמו לחכמוד ולנשמותק????

יום השואה וכל כך הרבה דברים אינם כפי ש"אמורים" להיות. לא בעולם, לא אצלנו. לא ביחס שלנו אל ניצולי השואה ולא ביחס שלנו אלה לאלה. ומתוך ההבנה ה"קארמתית" שלי אני יודעת שכל מה שקורה לנו - אנחנו מביאים איכשהו על עצמנו. ובמקום לטבוע בתסכול ובייאוש שזה עלול לגרום אני מנסה לחשוב על עוד דרכים להיטיב עם הסביבה שלי.....לזרוע משהו טוב וחדש, ומתי שזה יבשיל - זה יבשיל.......

וגם כאן 

אין תגובות: