יום רביעי, 21 בפברואר 2018

זמן איכות ספונטני עם חכמוד

במקרה לא היה לי שום דבר מתוכנן ליום שלישי השבוע. לגמרי במקרה. זה לא קורה הרבה. וכנראה היתה לכך סיבה.
בתי התקשרה על הבוקר לבדוק אם אוכל להיות עם חכמוד החולה, שכבר נשאר בבית איתה יום קודם (ביום החופשי שלה) אבל עדיין לא מרגיש מספיק טוב כדי ללכת לבית הספר.

הסכמתי, ושאלתי אם היא רוצה להביא אותו אלי - ולשמחתי היא נענתה בחיוב.
הפקקים באזור הזה תמיד, והשבוע בפרט (בגלל השבתת קו הרכבת מבית יהושע לתל אביב) בלתי נסבלים, ולו הייתי צריכה לבוא אליה - מי יודע מתי היא היתה מגיעה באותו היום לעבודה.
גם ככה לקח לה שעה להגיע אלי מהעבודה בנס ציונה אחר הצהריים, לאסוף את חכמוד, ולצאת מהר לדרך להרצליה כדי לאסוף גם את נשמותק.

חכמוד הרגיש די טוב, האמת, ולא באמת היתה סיבה לא לשלוח אותו לבית הספר, אבל נהניתי איתו ביחד - וזה העיקר.
המשכתי לקרוא לו ב"סיפור שלא נגמר" (שפחות מעניין את נשמותק, ולכן הרשיתי לעצמי), שיחקנו כדורגל עם בלון, הוא צייר (מאד יפה, אגב) וגם אכל מאד יפה - גם ארוחת בוקר וגם צהריים - עוד סממן שהוא בעצם מרגיש טוב.

אבל גולת הכותרת של הבילוי היתה סרט חדש, שהוא כל כך אהב, שראינו אותו פעמיים.
לסרט (המצויר) קוראים COCO (קוקו), ועלילתו כולה מתרחשת ב"יום המתים" שנחגג פעם בשנה במקסיקו.

על פניו, נושא מורבידי ולא ממש מתאים לילדים.
בפועל - סרט מקסים, שמספר בעיקר על משפחות, על יחסים, על אהבה ועל קשב.

בין היתר, ניתנת הצצה לעולם המתים, כפי שהוא מופיע באמונה של המקסיקנים, בו חיים המתים יחד, משפחות וחברים, מנהלים "חיים שלאחר המוות", ופעם בשנה "באים לבקר" את משפחותיהם ב"עולם החיים".

המשפחות דואגות לסדר בכל בית חדר, "חדר המתנות" שהוא סוג של מזבח, בו מונחות תמונות של כל אבות אבותיהם, וגם מתנות שהם מקדישים להם.

בנוסף, כל משפחה מארגנת "שביל" של עלי כותרת, מהבית ועד לקברים של בני משפחתם, כדי שאלה יוכלו להגיע במהירות ובקלות ביום המתים עד הבית, לחגוג יחד עם כל בני המשפחה את יום המתים.

על פי המנהג הזה, מי מן המתים, שתמונתו לא מופיע בשום מקום, אינו יכול לעבור מעולם המתים לעולם החיים. וזה מעציב אותו מאד.
בנוסף, מי מהם שכבר לא נותר בחיים אף אחד שזוכר אותו, מתפוגג לו גם מעולם המתים, ואיש אינו יודע לאן. אהבתי את הרעיון הזה, שבעצם חשיבות הקיום של מישהו, גם כאשר הוא כבר נפטר, ממשיכה להתקיים רק כל עוד יש מישהו אחד לפחות שזוכר אותו...............

הסרט מוגש עם הרבה רגישות וגם הומור, ואהבה, ולמרות שהוא עוסק במוות - אין בו אלמנטים מפחידים בכלל.

ובסופו של דבר - באורח לגמרי לא מתוכנן - היה לי עוד יום איכות עם נכדי האהוב. 😍

יום שלישי, 20 בפברואר 2018

על נכדים והברקות מסוגים שונים

בחמישי נסענו T ואני לנכדים ביחד.
בסופו של דבר התפצלנו, כי בתי התקשרה שצלצלו אליה מצהרון בית הספר לומר, שלחכמוד כאבה השן שמתנדנדת כבר כמה שבועות והוא מוותר על חוג כדורגל. אז לקחנו את שניהם הביתה ישר מהצהרונים השונים, ונשארתי עפ חכמוד בבית בזמן ש-T לקח את נשמותק לחוג שלו.

"למרבה הפלא" שכח חכמוד מהר מאד מכאב השן, וגם אכל כריך בלי בעייה, וגם שיחק איתי במרץ רב. עשינו קרבות ביי בלייד, שיחקנו כדורגל בסלון, לא היתה לו שום בעייה מיוחדת.
הקטע המצחיק היה כאשר בתי התקשרה בין טיפול לטיפול (בימי חמישי היא מקבלת בקליניקה בראשון לציון) לשאול מה שלומו, ומייד השתנה קולו והוא נהיה חלש ומסכן וכאוב. אוי אוי אוי אילו הצגות אנחנו עושים לאמא!

אגב כשהייתי אצלם חיפשתי את הקופסא של הגלקסי שלי, אותה השארתי שם עם כל האביזרים (מטען, אוזנייה וכו) כדי להחזיר לגיס של חתני. משלא מצאתי אותה התקשרתי לגיסי ושאלתי היכן היא, והוא צחק שהגיס שלו די אסטרונאוט והקופסא הוחזרה לו כבר מזמן.
בסופו של דבר חתני לקח מהגיס שלו קופסא חדשה של גלקסי (בלי הטלפון כמובן, שכבר קיבלתי). ובזאת סיימנו את הסיפור הזה.

כש-T חזר מהחוג עם נשמותק עוד הספקתי להקריא להם את "טפיטי" החדש: היום אני אתה. חביב ביותר.

בששי הם באו לארוחה (בתי, גיסי והנכדים) וכמובן שהנכדים ביקשו כרגיל להישאר לישון. אנחנו כבר ערוכים לזה, הכנו את המיטות שלהם בחדר השינה שלנו, וכשההורים הלכו, נתנו להם לראות סרט במיטה שלנו, והעברנו אותם אחר כך למיטותיהם.
לפנות בוקר חכמוד קם לשירותים ואגב כך זרק לי "סבתא ממש כיף לישון אצלכם" וחזר לישון.
האמת שכן. כיף גדול גם לנו.
אחרי ארוחת בוקר דשנה, בנייה יצירתית בלגו ועוד חצי סרט - לקחנו אותם הביתה. היה גשם שוטף והם באו רק בנעלי בית, אז היינו צריכים לקחת אותם על הידיים (לא פשוט - הם כבר ממש כבדים) עד הרכב, ואחר כך מהרכב לבניין שלהם.
אמנם הלכנו מייד אחרי כן לחדר כושר, אבל עדיין אני מרגישה את הגב מה "שק קמח" של חכמוד (למה באמת לקחתי את חכמוד ולא את נשמותק, הקל יותר? לא ברור!).

בגלל מזג האוויר הגשום לא ישבנו בדשא בקאנטרי אחרי האימון, חזרנו לצהריים בבית ושקענו בשנ"צ רציני.

אחר הצהריים הגיעו 'שותפנו' ו'שריתה' וישבנו יחד על תכנון הטיול שלהם בארה"ב המתוכנן לקיץ.
הם נוחתים בסן פרנסיסקו וחוזרים מלאס ווגאס, כך שתכננו להם ביחד מסלול שעובר גם בקליפורניה וגם בנבאדה....אולי אפילו טיפה באריזונה (הגרנד קניון) למרות שלדעתי יהיה להם שם חם מדי באוגוסט.

בגדול הקפדנו שיהיה להם קצת מכל דבר - עיר (סן פרנסיסקו, לאס ווגאס), טבע (שמורות כמו יוסמיטי וסקויה), נופים יפים בדרך (מונטריי, כרמל, 17 מייל דרייב) , פארקי נושא (כמו יוניברסל סטודיוז, דיסני לנד, סי וורלד בסן דיאגו) וקצת חוף ים וסטאלבט (ווניס ביץ' וסנטה מוניקה בלוס אנג'לס).

ושלא יהיה אינטנסיבי מדי - לא יותר מדי נסיעות כל יום, במיוחד עבור הבת שלהם (זו שעברה והחלימה מסרטן העצמות ויש לה ברך מלאכותית וצליעה רצינית ולא מסוגלת ללכת יותר מדי אבל גם לא לשבת ברכב יותר מדי שעות).
לאט לאט מתגבש להם טיול נהדר.

בראשון לפני הצהריים נפגשתי עם 'מחברת' וניצלתי גם את ההזדמנות לרחוץ את האוטו - אחרי יותר מחודשיים לדעתי שלא עשיתי זאת. עכשיו (לזמן קצר) הוא מבריק.

א פרו פו מבריק - בתי לקחה את נשמותק לאבחון "מחוננים" מתוך הכרה שהוא כנראה כזה, ושאולי יהיה לו כיף להשתלב בחוגים מתאימים, לספק את הצורך שלו ואת הסקרנות שלו בעוד ידע והרחבת אופקים, וגם אולי לפגוש ילדים כמוהו.
באבחון יצא שהוא באמת מחונן, IQ גבוה על סף הגאונות, אבל המראיינת (בתום האבחון) פשוט לא מצאה חן בעיניו (וכנראה גם לא כל כך בעיני בתי וחתני), והוא אמר שהוא לא רוצה כרגע להשתתף בחוג הזה.
שמחתי מאד לשמוע שבתי וחתני לא לחצו עליו, הבינו שמשהו בכימיה שבינו לבין המראיינת לא עבד טוב (כאשר דווקא היתה כימיה מצוינת בינו לבין המאבחנת), והסכימו שכרגע עדיין לא.
בעוד חצי שנה או שנה הם יבדקו את העניין שוב (בלי צורך באבחון נוסף או אפילו ראיון נוסף).

ועוד בענייני "מבריק"...
בערב שוחחתי בטלפון עם מנקה (עוזר בית) שאת הטלפון שלו קיבלתי מחברה של 'שריתה'.
לא דיווחתי כאן על סיפורי "עוזרות בית" בזמן האחרון, אבל היתה לי עוזרת נהדרת במשך כשנה וחצי שעזבה. בטוב לבה היא הפנתה אלי חברה שלה, ואפילו טרחה ועשתה לה 'חפיפה' לפני שהיא עזבה, אבל עם כל הרצון הטוב, החברה הזאת לא באמת יודעת לנקות.
זה לא שהיא לא רוצה. יש לה המון רצון טוב ומוטיבציה. היא פשוט לא רואה דברים. אני אולי מתקשה לבטא זאת באופן ברור, אבל כדי לנקות בית צריך מיומנות מסוימת - לראות מה מלוכלך, מה נקי ואין צורך לנקות. ויש גם טכניקות ניקוי, שהן פשוטות למדי אבל אם לא יודעים אותן אז הניקיון אינו באמת ניקיון.

בקיצור - אני מנסה ללמד אותה, להעיר לה בעדינות בכל פעם על משהו אחר, לא בצורת תלונה אלא בצורת בקשה - פה אני מבקשת ככה, וכאן חשוב לא לדלג על....
וגם אם נראה שהיא הבינה ומיישמת....אחרי שבוע או שבועיים זה נשכח.

בצר לי התחלתי להפיץ את השמועה בין החברים באזור שאני מחפשת חלופה, וקיבלתי טלפון של "עוזר בית" מיישוב שכן. לקח זמן עד שהוא ענה לי (בסוף זה הסתדר עם סמסים, עד השיחה אתמול). ועכשיו אני בהתלבטות.

הבחור לוקח תעריף כמו כולם, ומובן שאני משלמת תמיד פנסיה, ביטוח לאומי, נסיעות, הבראה וחופש..... זה מובן ומקובל. אבל.
כאשר אני בחופשה, הוא מתעקש להמשיך לבוא כרגיל. ואני לא מעוניינת שהוא יהיה כאן כאשר אנחנו לא כאן. וגם אין טעם לנקות כאשר אנחנו לא בבית. ואני מבינה שגם אם אומר לו לא לבוא לעבוד באותה תקופה, הוא ידרוש את התשלום בעכל מקרה. כנ"ל לגבי ימים שבהם נופל חג על יום הניקיון שלו. הוא מתעקש לקבל עליו תשלום כרגיל.

הוא טוען, שאם בכל פעם שאנשים יסעו לחופש הוא לא יעבוד, אז לא תהיה לו כמעט משכורת. אולי זה הגיוני מבחינתו, אבל זה לא רלוונטי לי.
מה שכן,  הוא אמר ש"זה החוק" ולדעתי זה בכלל לא נכון.

עובד יומי או שעתי בעצם, זה מה שהוא, מקבל כסף רק על המשמרות בהן הוא עובד בפועל. זה לא כמו עובד "חודשי", שמקבל סכום קבוע כל חודש, וכאשר הוא לא נמצא זה יורד לו ממכסת "ימי חופשה" או "מחלה".
עובד חודשי, אגב, מרוויח פחות לשעה מאשר עובד יומי או שעתי.
בכל מקרה הוא אמר שהוא יכול להגיע בשלישי הבא לניסיון, ואני מתלבטת אם בכלל להגיד לו לבוא. או להתמקח איתו עוד יותר על העניין הזה של החופשות שלנו, כי אנחנו נוסעים הרבה לחו"ל יחסית.
נראה.
בינתיים אמשיך לחפש, או שפשוט אמשיך להסביר לעוזרת הנוכחית איך אני צריכה שהדברים ייעשו. כי לנקות לבד את הבית אני כבר לא מעוניינת והאמת שגם לא באמת מסוגלת. 

יום שני, 19 בפברואר 2018

על בנק היחסים

בראשון אחרי הצהריים היו לי לימודים באימושיין, במסגרת התכנית "לחיות חיים נינוחים בשיטת סאטיה".

המורה שלי, נטלי בן דוד, ילדה (בת) במזל טוב לפני כמה ימים, וידענו מראש שאחת המאמנות הבכירות תחליף אותה.

הפעם היה זה שיעור על "להיות הורים טרנספורמטיביים" - וזה כלל גם מערכות יחסים שלנו עם ילדינו אבל גם שלנו עם הורינו (לא לכולם שם היו ילדים).
מה שאהבתי, ומה שבאופן כללי מוצא חן בעיני בקורס הזה, הוא שלא כולם שם מאמנים כמוני, יש הרבה שרק עברו את תכנית "נקודת מפנה", (אותה אני אגב ממליצה לכל אחד לעבור בלי קשר למצבו או למקצוע שלו), ויש איזו בוסריות נהדרת בקרב חלק ניכר מהמשתתפים. אם אנחנו המאמנים מכירים את החומר ורק מעמיקים עוד יותר את ההבנה ואת הידע, ומגיעים בכל מפגש מחדש לתובנות חדשות, הרי שעבורם חלק מהשיעורים הם חדשים לגמרי, וכאשר עובדים בקבוצות יש בזה משהו חדש ומרגש ומרענן. הבנות בקבוצה איתה עשיתי את התרגילים מאד ריגשו אותי, ונהניתי מאד.

וגם המאמנת שלימדה, ואשר מאד מאד התרגשה מהמעמד וגם אמרה זאת כמובן בגלוי, היתה ממש בסדר.

בין היתר, דיברנו על "הפקדות" ו"משיכות" במערכות יחסים.
"הפקדה" במערכת יחסים היא כמובן מעשים או דיבורים מיטיבים, משהו שתורם לאדם השני ולמערכת היחסים עצמה.
"משיכה" זו פגיעה באחר, פגיעה ביחסים, אמירה או עשייה לא מיטיבה.
לדוגמא - כעס הוא סוג של משיכה.
הקשבה, אהבה, נתינה - הן הפקדות.
דיברנו גם על כך שיש הפקדות ומשיכות קטנות, ויש גדולות מאד. ושייתכן, שאחרי חיים שלמים של הפקדות מתבצעת פתאום משיכה כל כך גדולה שזה מכניס את "בנק" היחסים למינוס. כמו בגידה למשל.

ובתרגילים בקבוצות התבקשנו לספר על משיכה אחת ועל הפקדה אחת שעשינו במערכת יחסים כלשהי שבחרנו.
וכיון שדיברנו בעיקר על הורים וילדים, חשבתי על הפקדות ומשיכות שעשיתי ביחסים עם ילדיי.
ונזכרתי, שכאשר הם היו ממש קטנים ואני הייתי בלחץ ועייפה כל הזמן, צעקתי המון. צעקתי וטרקתי דלתות ומגירות וארונות ואפילו פעם אחת חלון נשבר מהטריקה החזקה שלי.
זה היה לפני שהתחלתי לעשות עבודה עצמית כלשהי, לפני הטיפול הפסיכולוגי הראשון, לפני כל הסדנאות של ה"ניו אייג'" שעברתי, ההילינג, המדיטציות, וכמובן האימונים שהתחלתי בשלבים מאוחרים יותר.
אני חושבת שאפשר ממש לשים את האצבע על המועד המדויק שבו הפכתי יותר "ידידותית לסביבה", לילדים, ל-T, לחברים ומשפחה, ובראש ובראשונה לעצמי.

בנושא "הפקדה", הבנתי שהייתי מאד קשובה לילדים שלי, גם מהבחינה המעשית של ההקשבה עצמה וגם מהבחינה של התגובות שלי למה שהם אמרו. כלומר, גם הייתי שם, הקשבתי בפועל, נתתי להם להתבטא ולדבר ולשאול כל דבר, ולא היה דבר שאסור לומר או אסור לשאול עליו. וגם מעולם לא הגבתי (לא מילולית ובעיקר לא בשפת גוף) באופן שיגרום להם להימנע בפעם הבא. לא היה דבר שהיה טאבו או אסור, לא היה דבר שהם אמרו או עשו שנתקל במחסום, ברתיעה, בלעג או בביטול.

זו היתה העבודה בקבוצה, וכל אחת (במקרה היינו שלוש בנות) סיפרה על משיכה והפקדה ביחסים בהם בחרה.
ואחר כך הראש שלי המשיך לעבוד, והמשכתי לחשוב על זה, והבנתי שני דברים לגבי המשיכה וההפקדה הספציפית שדיברתי עליהן.

בנושא המשיכה, הבנתי שילדיי לא מסוגלים שיצעקו עליהם או יכעסו עליהם. קשה להם עם זה, לגוף שלהם קשה עם זה. ולמרות שגם הם עברו דרך ועבודה עצמית רבה במשך השנים (ובתי כמובן בטיפולים פסיכולוגיים לאורך רוב תקופת בגרותה מאז גיל ההתבגרות ובעיקר מאז שהתחילה בלימודי הפסיכולוגיה), עדיין קשה לשניהם עם עימותים, קשה להם לחשוב שכועסים עליהם, והם יעשו הרבה כדי להימנע מזה. ואני יודעת שידי במעל, ואני מצערת על כך מאד, ואין מה לעשות עם זה. עכשיו זה באמת עליהם ועל העבודה העצמית שלהם עם עצמם.

ובנושא ההפקדה - אני מבינה שבזכות ההקשבה האמיתית שלי, לא היה דבר שהם לא באו אלי איתו. לא היה נושא שהם חששו או נמנעו מלהעלות בפני. וזה כך עד היום. הם משתפים, מספרים, מתייעצים. והם יודעים שלא יהיה שיפוט, לא תהיה בושה ולא יהיה כעס או לעג. ועל זה אני מאד מאד מאושרת.

ובסיכום הגדול נראה לי ש"בנק" היחסים שלי עם ילדיי (וגם עם אחרים אבל כרגע חושבת על ילדיי) נמצא בפלוס כבר הרבה מאד שנים, וגם אם פה ושם היו או עדיין יש משיכות הן קטנות יותר מההפקדות. וטוב לי עם זה. 

יום רביעי, 14 בפברואר 2018

עדכונים שונים

הגשם חזר וגלי החום שלי הולכים ונעלמים. והשינה שלי בלילות הולכת ומשתפרת.
כבר שני לילות שאני ישנה יותר מחמש שעות רצוף. זה לא היה כבר כמה שבועות.
כנראה ההורמונים מתחילים להשפיע. וטוב שכך.
מצד שני אני עדיין קצת נפוחה מכל ההרפתקאה הזאת - נראה לי שזה מזה - וממתינה שגם הגוף יחזור למימדיו הטבעיים.

בששי הנכדים שוב ישנו כאן, וכרגיל נהנינו ממתיקותם האינסופית.
התחלתי לקרוא להם את "צ'רלי בממלכת השוקולד" של רואלד דאהל - אחד הספרים האהובים עלי עוד מימי בית הספר היסודי שלי, ושל ילדיי.
T נהנה לצפות בהם מקשיבים לסיפור ומעווים את פניהם בהתאמה להתפתחות העלילה בעוד הם תוקעים את ארוחת הבוקר הטעימה שהכין להם.

בסאגת הטלפון שלי חל טוויסט בעלילה - התברר ש-Huawei הסתכסכו עם היבואן, או לפחות זה התירוץ של הגיס של חתני מדוע ה-mate 10 pro שהזמנתי במקום הגלקסי S8 עדיין לא הגיע.

כיון שהסוני Xperia Z3 הישן והטוב שלי התחיל סוף סוף לזייף קצת בימים האחרונים, הבנתי שאין מה למשוך את זה עוד, ואמרתי לו שאם הגלקסי S8 שלי אכן מתוקן, אקח אותו וזהו.

הבחור הגדיל לעשות ואמר שיתן לי מכשיר חדש, כך שבסוף בכל זאת יצא גדול.
כשביקשתי שיקפיץ לי את הטלפון לבתי וחתני, התברר שבדיוק ערב קודם נולדה להם בת (ידעתי שאחותו הקטנה של חתני צפויה ללדת אבל לא שמעתי כלום עד לאותו רגע) והוא בכלל לא בעסק כך שזה לא אפשרי.

T חשב לקפוץ לחנות עם האופנוע ולהביא לי את המכשיר, אבל בדיוק אז התחיל גשם שוטף שוב לרדת, לאחר שכל היום היה כבר די שמשי, או לפחות מעונן חלקית. לכן הוא הקפיץ אותי ברכב לחנות בהרצליה וחיכה לי  דקה (קשה שם החניה) בזמן שקפצתי לחנות לקחת את הטלפון ולעוף משם.

אז חזרתי לגלקסי (שעדיין משבחים ומהללים אותו בכל האתרים) ונקווה לטוב.
בינתיים המצלמה תקינה, וגם הקליטה (עד כמה שהספקתי לדבר בטלפון) סבבה.

לא התקנתי עדיין את האפליקציה true caller (שמזהה שיחות גם של אנשים שלא בספר הטלפונים שלי) שסמסונג טענו שהיא זו שגרמה לתקלת הדיבור המקוטע בטלפון הקודם.

אתמול היה בכלל יום צרכני, קניתי ב"טבע נאות" כפכפים חדשים (בשחור) כי שלי מתפרקים כבר מזה כמה זמן. והחלפתי מסגרת לתמונה של אחייניתי הבכורה - המסגרת נשברה כשהחתולה שלי השתוללה ליד החלון בגלל איזה חתול שראתה בחוץ. ואפילו נכנסתי למשביר וקניתי לי ז'קט/עליונית חדש/ה

 כי לפעמים בא איזה משהו מעל.....

לא זוכרת אם עדכנתי כאן על 'אהובה' - שחלתה בסרטן ונותחה וכעת עוברת טיפולים כימותרפיים קשים מאד.
הצטרפתי לקבוצה של חברות שעושות תורנות ביניהן מתי לבוא לארח לה חברה.
בהתחלה היא הרגישה בדידות גדולה והנוכחות של החברות היתה יום יומית ובמהלך רבות משעות היום (עד שבן זוגה היה חוזר הביתה מהעבודה).
לאחרונה היא הבינה שזה מעייף אותה, וה"תורנות" ירדה לשעתיים ביום, וגם אז לא כל יום.
הייתי אמורה להיות אצלה בראשון הקרוב אבל חל שינוי בתכנית הטיפולים אצלה וכרגע אין בזה צורך וזה נדחה.
אני חושבת שהחברות האלה (וחברתה הטובה ביותר בראשן, שהיא זו שהקימה את קבוצת הוואטסאפ ומסדרת את התורנויות) עושות עבודת קודש, ומלאת תודה על שמתאפשר לי לקחת חלק בזה.

סיימתי בשעה טובה את הספר "מצרפי המקרים" של יואב בלום, וחייבת לומר שנהניתי מאד.
כעת התחלתי את "עקוב אחר השינויים" של סייד קשוע (המלצה של טליק לדעתי) וגם הוא זורם מייד מההתחלה.
אהבתי את כתיבתו ב"גוף שני יחיד" כך שסביר להניח שאהנה גם מספר זה.

טוב, הולכת לסדר לטלפון החדש שלי מגן מסך (מגן המסך שלי היה על הטלפון התקול, ולא תכננתי לקנות עוד שום אביזר בחנות של הגיס של חתני!) בקניון הקרוב.
נראה שהיום לא יורד בינתיים גשם.

'שריתה' רצתה שנרד ארבעתנו לאילת בסופשבוע אבל נראה שיהיה גשום אז לא ממש כדאי......נראה. אעדכן בהמשך.