יום רביעי, 17 בינואר 2018

גילוי נאות: גם אני מתעצבנת ומגיבה אוטומטית......לפעמים

לפעמים אני עוברת על הפוסטים שלי או על התגובות שלי אצל אחרים, ופתאום אני נשמעת לעצמי מטיפה שכזו.
כאילו אני לא בן אדם נורמלי עם בעיות נורמליות ותגובות אוטומטיות.
נכון, אני עובדת על עצמי ברצינות, מגלה היכן עדיין קיימים מנגנונים ודפוסים שמנהלים אותי, ששם אין לי חופש, ששם אני לא תמיד אדם שמיטיב עם סביבתו.
אבל לא הכל "גוהץ" כבר, וכמו שהמורה שלי בחוכמתה אומרת - זו עבודה כנראה לכל החיים.
אני לא מכירה אף אחד (כולל אותה עצמה) שהוא לגמרי "נקי", "ריק", רגוע לגמרי, מיטיב לגמרי עם עצמו עם הזולת.
יש הרבה ששואפים לזה. גם זה משהו.

והנה שתי דוגמאות מהזמן האחרון, בהן מצאתי את עצמי מגיבה אוטומטית - כפי שכבר כמעט לא קורה מאז שהתחלתי להתאמן ולאמן בשיטת סאטיה - ובא לי להתבונן בהן ולהבין מה בדיוק קרה לי שם, ואיך אולי הייתי יכולה לנהוג אחרת.

הראשונה התרחשה כאן ביישוב בחנות הפיצוחים והתבלינים החדשה - אליה אני כמעט ולא נכנסת, אגב, כי אני מעדיפה את חנות התבלינים והפיצוחים הישנה. אבל זה לא קשור לחנות עצמה, מה שקרה.
נכנסתי לרגע, בזמן ש-T נכנס לדואר שממול, כדי לקנות פיסטוקים מקולפים וטחונים (טחנו לי אותם במקום) לטובת הסחלב ש-T הכין לטיול של השבוע שעבר.
בזמן שטחנו לי את הפיסטוקים, ניגשה אל עובד החנות מישהי, שכנראה כבר ביקרה בחנות קודם והלכה כבר, ואמרה לו "שכחתי לקנות מקלות קינמון, לא מצאתי היכן הם" והוא הצביע לה על מיקומם.
כמה דקות אחרי כן, נעמדתי עם שקית הפיסטוקים הטחונים בתור (הלא קצר) לקופה, והמתנתי בסבלנות לתורי.
רגע לאחר מכן, הגיעה אותה אישה עם שקית מקלות הקינמון שלה, נעמדה בצד של התור ושאלה "אפשר לשלם רק על זה?"

אפילו עכשיו כשאני כותבת את תיאור הדברים, אני מוצאת את עצמי לוקחת נשימה עמוקה.
ולמה לעזאזל?
משהו בסיטואציה הזאת "הקפיץ לי את הפיוז" כמו שאומרים.
ובניגוד למה שאני מטיפה לעצמי ולכולם, לא שהיתי אפילו שנייה בתוך הפיוז הזה, ומייד האוטומט בתוכי קפץ ואמר "גם לי יש רק שקית קטנה", בכעס, כאילו - "אם אני עומדת בתור הארוך הזה למרות שיש לי רק שקית אחת, מי את שתדלגי על כל התור הזה?"
וזאת, למרות שידעתי שהיא כבר היתה בחנות קודם, עשתה קנייה (כנראה לא קטנה), שכחה משהו ורק נכנסה להשלים אותו.
ומילא, לו הייתי מסתפקת בכך. היא מייד ענתה "כבר הייתי כאן...." וכולי. ובמקום לשתוק ולהניח לדברים, עניתי לה - אני אפילו לא זוכרת מה. זוכרת רק שזה היה קטנוני ומיותר, שכבר תוך כדי ויכוח איתה הרגשתי שבא לי לקבור את עצמי איפשהו. היא ממש התעצבנה עלי, כבר לא הסכימה בשום אופן להיכנס לפני (בינתיים התקדם התור - הרגשתי כמו האבלה מוחלטת), אמרה משהו בסגנון של כמה עצוב שיש אנשים כמוני בעולם - כל הסיטואציה היתה כל כך הזויה ולא קשורה לאיך שאני מתנהגת בדרך כלל, כאילו מישהי אחרת עמדה שם במקומי.
כששילמתי ויצאתי, ממש הרגשתי רע, וחשבתי לעצמי שטוב שזה קרה בחנות שאני בדרך כלל לא נכנסת אליה. אוי לבושה.

מה קרה שם בכלל? מה הקפיץ אותי? מי הייתי מולה? עדיין לא עיבדתי את כל זה לעצמי.
ברור לי שהפיוז שקפץ לי קשור לנוהג הזה במדינתנו של "אני רק שאלה" ואי עמידה בתורים וכל התחושה של "מגיע לי" ושהיציאה מהבית היא כמו יציאה לשדה קרב.......אבל כבר כל כך מזמן לא שם. ולא מיהרתי לשום מקום. ומה היה אכפת לי לשתוק ולתת לה לשלם וללכת? אין לי מושג.

ועכשיו לתקרית השנייה, שהיתה שונה במהותה, ועדיין מעוררת אצלי סימני שאלה.
הייתי בקאנטרי ביום שני בבוקר, שזהו יום עמוס במיוחד - מאחר שהקאנטרי סגור בימי ראשון וכולם "מתנפלים" עליו למחרת.
בחדר ההלבשה היה צפוף. התיק שלי נח על הספסל מול הלוקר שלי, לצד עוד הרבה תיקים אחרים של נשים אחרות, ומפאת הצפיפות עשיתי הכל בעמידה (למרות שאני מעדיפה לשבת, אבל לא היה מקום) - להתנגב, להתמרח, להתלבש. מה שאומר שעבור כל פעולה (שליפת קרם מהתיק או תחתונים או חולצה) הייתי צריכה להתכופף אל התיק שלי.
הספסל הזה הוא כפול - כלומר ניתן לשבת משני צדדיו, ובאמצע יש מתלה (שגם עליו היו תלויים בגדים של נשים, שקיות וכו). מעברו השני של הספסל ישבה אישה שגם היא היתה בתהליכי התלבשות.
ואז מישהי מהצד שלי של הספסל, שלפה טלפון, ורצתה להראות לאישה שמצדו האחר של הספסל, סרטונים של הנכד שלה שעכשיו עכשיו התחיל ללכת.
וכידוע אני סבתא מתמוגגת ומאד מפרגנת לסבתות ולנכדיהם. אבל מה שקרה בפועל, הוא שהאישה שלידי התכופפה מעל לתיק שלי, החזיקה את הטלפון בידה, כדי שזו שמצדו האחר של הספסל תצפה בסרטונים. כתוצאה מכך, כל גישה שלי לתיק שלי בעצם "הפריעה" לה. בהתחלה לא אמרתי כלום, וכל פעם מלמלתי "סליחה" קטנה כאשר הייתי זקוקה לעוד פריט מתוך התיק. למותר לציין שכל הספסל היה מלא נשים ותיקים כך שלא היה לי מרחב תמרון.
באיזשהו רגע אמרתי (לדעתי בנימוס) "סליחה, אני מתלבשת כאן, אולי תתני לה את הטלפון, או שתעברי לצד השני כדי להראות לה?" או משהו כזה. ואז האישה שלידי התנפלה עלי "אז אולי לא תתלבשי כאן? אולי תזיזי את התיק שלך? למה אני צריכה לזוז? את לא תגידי לי מה לעשות או לאן לעבור" או משהו כזה.
הפעם ייאמר לזכותי שלא הגבתי בכלל. נשמתי והמשכתי להתלבש, בלי לזוז ובלי להזיז את התיק (לא שהיה לי לאן לזוז) והן הפסיקו או סיימו בכלל את הצפייה האלכסונית בסרטונים......אבל שוב שאלתי את עצמי - איך זה קרה לי? האם נדמה לי שהן לא היו בסדר ואולי היה משהו שיכולתי לעשות אחרת? 

יום שני, 15 בינואר 2018

עדכונים שוטפים ושיעור על קארמה

בתי באה עם חתני והנכדים לארוחת ערב בששי וכמובן שהנכדים ביקשו להישאר לישון.
אנחנו כמובן הסכמנו מיד, אבל היתה התלבטות קטנה כי לנשמותק כאבה הבטן, הוא בכלל לא הצליח לאכול ארוחת ערב, ונרדם על הספה, ובתי חששה להשאיר אותו לילה אצלנו.

חכמוד ביקש להישאר לבד, ואמרנו לו שזה לא הוגן שהוא יישן אצלנו ונשמותק לא.
מפה לשם החלטנו להסתכן ולהשאיר אצלנו את שניהם.
היה כל כך מצחיק לראות איך נשמותק התעורר אצלנו בבוקר כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם - למרות שהוא כבר ישן כשהוחלט שהם נשארים, וכלל לא ידע שלקחנו אותו למיטה......

הם התחילו להשתולל ו-T התגושש איתם קצת, נזהר שאף אחד מהם לא ייפגע והם נהנו מאד. באיזשהו שלב נכנס נשמותק לאמבטיה היכן שצחצחתי שיניים והכריז "סבא המגן שלנו" וחזר להשתוללויות.
אחר כך ירדנו למטבח והכנתי להם ארוחת בוקר - חכמוד טרף French Toast ונשמותק ביקש דגני בוקר - ולמרות שביקשתי שישקול זאת, כי אמש כאבה לו הבטן ואולי חלב זה לא רעיון טוב - התעקש על זה. זה עבר בשלום.

הקפצנו אותם הביתה לפני שנסענו להתעמל בקאנטרי, ובתי עוד ישנה. אחר כך היא סיפרה לי שהיא בילתה חלק ניכר מסוף השבוע בשינה. היא משלימה הרבה שינה ומנוחה מאז שעברה את ההסמכה, ולפני שתתחיל לעבוד שוב במחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי, בתחילת פברואר.

בראשון היו לי לימודים באימושיין, זה היה שיעור על קארמה וריקות. ריקות - היכולת להתייחס לדברים כפי שהם, בלי תוספות, בלי פרשנות, בלי אחיזה כלשהי - היא חלק משיטת סאטיה וחיונית לעבודת המאמן. היכולת לראות את המתאמן ואת מה שעובר עליו תוך אמפתיה אבל ללא הזדהות, או כעס, למשל. היכולת לתמוך בחולה, למשל, בלי להזדהות ולהיסחף בדרמה שלו.
אבל קארמה - עם כמה שאני מאמינה בקיומה של החוקיות הזאת ביקום - לא לגמרי מתחבר לי אחד לאחד לשיטת סאטיה. והמורה, כמה שהיא רהוטה ומוצלחת, לא הרגיש לי שהצליחה באמת להעביר בצורה ברורה את הנושא.
או שזו אני שלא הצלחתי לחבר את זה.
מה שכן נקלט לי זה ככה: מה זאת קארמה? הפירוש של המילה קארמה זו פעולה.
כשאומרים קארמה מתכוונים בעצם לדיבור, למחשבה (וגם לכוונה) ולפעולה.
כאשר מה שהכי חזק כשמדובר בקארמה, זו הכוונה.

עוד לגבי קארמה - זה שאין סמיכות אירועים בקארמה. כלומר - אין תוצאה מיידית לפעולה / דיבור / מחשבה או כוונה.

וגם אין קיזוזים בקארמה. אם עשיתי משהו רע וגם משהו טוב - זה לא מתקזז.
הטוב נחשב לזריעה טובה, והרע נספר "לרעתי".

כל דבר שקורה - הוא בעצם הבשלה של קארמה שזרעתי מתישהו - שלשום, לפני רגע, לפני 10 שנים, בגלגול קודם....אי אפשר לדעת.
אם קורה לי משהו טוב, זו הבשלה של זריעה טובה. מתי שהוא.
אם קורה לי משהו רע, זו הבשלה של זריעה שלילית.

החדשות הטובות הן, שברגע שהיתה הבשלה, הקארמה הספציפית הזאת התנקתה. ויש הזדמנות לזרוע מחדש.

כל דבר שאני עושה, חושב, אומר - נזרע.
אז כמובן ההמלצה היא תמיד לשאוף לזרוע טוב.

ולזכור שכל תגובה למשהו שקורה - זו גם זריעה.
כלומר אם קורה משהו והתרגזתי, אם אני מגיב באופן פוגעני - זרעתי מחדש פוגענות. אז גם קרה משהו שהבשיל כתוצאה ממשהו שזרעתי בעבר, וגם עכשיו מייד זרעתי מחדש פוגענות.

זה מסובך.
ואין גיל לקארמה. אז כשמשהו רע מבשיל בחייו של ילד קטן ותמים - זו הבשלה של משהו שהוא עשה בגלגול קודם.

לא פשוט לחיות את זה ביום יום, וחלקים מזה מזכירים לי דתות מסוימות - אבל אני כן מתחברת לנושא של השאיפה לזרוע טוב כל הזמן.
נדמה לי שהיה זה הדלאי למה שאמר שהדת שלו היא טוב לב (kindness). מתחברת לזה.

כך או אחרת כמו תמיד נהניתי שם, וחזרתי הביתה מרוצה (ומורעבת....).

היום התקשרו מהמוסך של יונדאי שהמנוע של המתזים ("שפריצרים") הגיע, ושוב ניצלתי את ההזדמנות שהרכב במוסך, ללכת לקאנטרי. היה אימון מצוין.
בין לבין עזרתי לאמאל'א בשילוב דיסקוס לבלוג שלה בבלוגגר, וכמו תמיד כשאני מצליחה לפתור בעייה טכנולוגית, הרגשתי גם מופתעת וגם מרוצה. זה היה אתגר מעולה בשבילי.

לא נתנו עדיין את התרופה לחתול - נראה שהוא מעט השתפר אז אנחנו מחכים לראות אם תהיה עוד הטבה או שאין ברירה אלא לתת את התרופה (או כעצתו של קנקן, לעשות בדיקות נוספות כדי לדעת מה בדיוק יש לו).

נפגשתי שוב גם עם 'מחברת', שמצד אחד מתקדמת לאט לאט לקראת הסכם גירושין, ומצד שני מתחבטת לגבי מערכת היחסים החדשה שנרקמה בשבועות האחרונים. והיא יודעת שהיא עדיין ב'ריבאונד' (פירוש מספר 2) ואין צורך לצפות מהקשר להיות משמעותי או ארוך טווח, ובכל זאת הקשר החדש מביא לה סוג של בלבול.
אני כמובן מקשיבה ולא שופטת, ומנסה לא לייעץ אבל כן לשאול שאלות שיגרמו לה להבהיר לעצמה מה קורה, מה היא רוצה, מה טוב לה ומה לא.
נראה לאן זה יתפתח.

גם בתי התקשרה להתייעץ איתי לגבי משהו בעבודה הפרטית שלה, ושמחתי שהתקשרה ושמחתי שיכולתי לייעץ לה. שוב ושוב אני רואה כמה דברים למדתי במנטורינג אצל המאמן ג' - למשל שלא משנה כמה אתה מאמן / פסיכולוג מעולה, חשוב שגם תדע להיות בעל עסק. ואלה שני דברים שונים לגמרי.
וחשוב ללמוד איך להתנהל עם שותפים עסקיים, מול עובדים שלך....מול לקוחות. זה לא רק איך אתה כאשר אתה בכיסא המאמן / המטפל. זה גם כל המסביב.

נראה לי שעזרתי לה לראות כמה דברים בבירור, לגבי שתי פסיכולוגיות שהן שותפות איתה באחת הקליניקות הפרטיות שהיא עובדת בהן. שעזרתי לה לנסח את מה היא רוצה לשאול אותן, ומה היא רוצה לגבי עצמה. היה לי כל כך טוב שהיא פנתה אלי בנושא הזה.....

בכלל, נראה לי שגם היום (כלומר כיום) וגם לאורך כל חיי (גם כילדה, וגם בצבא, וגם בתחום המחשבים כל השנים) מה שהכי הכי עושה לי טוב - זה לעזור לאחרים. איזה כיף זה.

ובנושא הזה - T עדיין מחפש לעזור ולהתנדב, אחרי שפרויקט ה"חיילת הבודדה" הסתיים (כבר כמעט לפני שנה), ורשם את עצמו לתכנית מנטורים שתומכת בחיילים שחווים קשיים במהלך השירות.
הפעם לא מכניסים אף אחד הביתה, מהעניין הזה כבר נכווינו קשות.
הפעם מדובר על פגישה של כשעה, פעם בשבוע. אין לי מושג מה זה יעשה ואיך זה ייעשה.
כרגע שידכו אותו עם חייל שנמצא בכלל במעצר עקב עריקות - כמובן עם סיפור חיים קשה. לא ברור לי מה T יכול לעשות עבורו, הסניגוריה הצבאית מנסה לפטור אותו ממשפט עקב הסיבות הלכאורה מוצדקות לעריקותו.
נראה לי שביום רביעי הוא ייסע להיפגש איתו בכלא.
לא בטוחה איך אני מרגישה לגבי העניין הזה.
אבל כמוני, גם T רוצה לעזור לאחרים...............

יום ראשון, 14 בינואר 2018

רגלו השמאלית אחורית

לא ברור בכלל איך זה קרה, אבל לפני כמה ימים שמענו פתאום יללה קטנה, ומאז החתול ד' צולע - כואבת לו רגלו השמאלית האחורית.

הוא לא המשיך לילל, והוא מתפקד כמיטב יכולתו - ממשיך לאכול כרגיל, לקפוץ כרגיל לספות, למיטות, לדלפק ולברז כדי לשתות מים.....

אבל הוא לא כתמול שלשום.

לקחנו אותו לווטרינר - שבדק אותו באופן מאד יסודי (אבל עדיין לא צילם ברנטגן) - וקבע שאצל חתולים מעל לגיל 10,  יש נטייה לדלקת פרקים. וזו ההשערה כרגע. אבל כיון שזה קרה בפתאומיות, ולא בהדרגה לאורך זמן, הוא אופטימי שבעזרת טיפול תרופתי קצר מצבו ישתפר מעט.
הבעיה עם חתולים, זה שאסור לתת להם תרופות אנטי דלקתיות בדומה לאנשים או כלבים - כי הן פוגעות בכליות שלהם, וגם פחות משפיעות עליהם.
עוד בעיה עם חתולים, בניגוד לאנשים וכלבים, זה שהם לא ממש מגלים שכואב להם, והם מסתירים את כאבם ומתגברים ככל האפשר.
קיבלנו מהווטרינר תרופה (בנוזל, שנוכל להזריק לו לתוך הפה) שהוא ביקש לתת לו פעם ביומיים (ולראות שאין לו תגובה שלילית, כמו הקאה) - ולעקוב אחרי מצבו.

מסכנוני...........

יום שישי, 12 בינואר 2018

יום שלישי שמשי בגלבוע

אי אפשר היה לתזמן את הטיול הזה טוב יותר.
אחרי סוף השבוע הסוער, הגלבוע התעורר לחיים.
בעלי חיים לא ראינו (וטוב שכך, פועה הזהירה אותי מפני תנים נגועים בכלבת ששורצים באזור), אבל כן ראינו סימנים שמתגוררים שם בעלי חיים.
ראינו צפורים - שאין לנו באמת מושג מהן, ולא ניתן בכלל לראות אותן בתמונה הזאת - צריך להאמין שהן שם, נאספות להן למעין חגיגה, עוד ועוד ציפורים הצטרפו תוך כדי ההתבוננות שלנו בהן - החלטנו שיש שם חתונה או משהו חגיגי שכזה.


גילינו שיש תחנות רוח על הגלבוע.....

ובמיוחד לכבוד עדה - המון המון רקפות





וגם כרכומים


ודודא רפואית, בעלת סגולות רפואיות שונות (בעיקר בתחום הפוריות והמיניות)


גילינו המון מאובנים בתוך הסלעים - כרגיל הוכחה נוספת שכל האזור הזה היה פעם מתחת למים.....



וגם פרח מקסים בשם זומזומית סגולה

מזג האוויר היה מושלם. מעונן מאד חלקית, אך השמש לא קפחה. היה הרבה בוץ (הכל יורד בכביסה!), אבל רוב הזמן היתה מספיק צמחיה כדי שלא יהיה חלקלק מדי.

כל המסלול כמעט היה בירידה, דרך נחל עמינדב ומשם על מתלול עמינדב דרך נחל צביה אל עין מודע בעמק המעיינות.


בסטייה קלה שעשינו מהמסלול מצאנו מערה קרסטית יפהפיה

החלק הקשה ביותר של המסלול היה בירידה תלולה ומאומצת, בחלקה בעזרת יתדות מברזל....


באיזשהו שלב הרגשתי שהרגליים והברכיים שלי בקושי נענות לי. הן כל כך התעייפו!
עד עכשיו, שלושה ימים אחרי הטיול, יש לי עדיין כמה שרירים תפוסים - בעיקר בשריר הארבע ראשי בקדמת הירך. וקצת גם בישבן.

החלק הטוב היה שבסיום הירידה היתה לנו הליכה לא קצרה עד לחניון, היכן שהשארנו את המכוניות, פרסנו שולחן והבערנו מדורה. ההליכה הנמרצת עזרה לשחרר קצת את השרירים המאומצים.


בשלב זה כבר החשיך לגמרי, ולא ממש היינו ערוכות לחשכה מוחלטת. מזל שבכל הטלפונים שלנו יש פנס.....

מה שאהבתי בטיול הזה, בדומה לשניים הקודמים שכבר עשיתי עם הקבוצה הזאת, אלה השיחות המזדמנות שיצא לי לנהל עם כל אחת מהבנות. מטיול לטיול כבר מכירה אותן קצת יותר, וכבר מתחילה להרגיש איתן "בבית".

יש משהו מאד מיוחד בלעזוב את העבודה ואת הבית ואת המשפחה באמצע השבוע לכמה שעות ולטייל ככה סתם בחיק הטבע (רוב הזמן היינו לגמרי לבד שם) - חבורת נשים, כולן עובדות (אני הכי פחות), כולן מנהלות בית ומשפחה.....
חזרנו עייפות מאד ומרוצות מאד.